דילים אפלים ואיסוף מודיעין: כך מונצחת הגזענות בחינוך החרדי

שלושה חודשים עברו מאז שהעתיקה משפחתו של מאיר את מקומה מזכרון יעקב לפרדס חנה, מרחק של 13 קילומטרים בלבד, אך "גלות של ממש", כהגדרתם. למעונם החדש הם קוראים "שוויץ", ובאותה נשימה כבדה מספרים על תחושת חוסר השייכות שנכפתה עליהם. זאת, לאחר שנאלצו לעקוב עקב אפליה שחוו שני בניהם בעת שביקשו להירשם למוסד חינוכי בזכרון יעקב. מאיר ואביו, בני עדות המזרח, ניהלו מאבק ציבורי מתוקשר בניסיון להכניס את הילדים למוסד, עד שהותשו. הם נטשו בזעם את הקהילה החרדית בזכרון יעקב, ששימשה להם בית יותר מ-30 שנה.

"אנחנו אולי לא שייכים לכאן עדיין, אבל אני מבסוט שאני לא רואה את הפרצופים האלה יותר", אמר מאיר כשהסביר את תחושתיו על המעבר. "אף אחד לא חוקר איך הנעל שלי נראית, באיזה אוטו אני נוהג ואם חזרתי מטיול או מתפילה. אצל חרדים הלחישות יותר רעות מחברות סגורות אחרות. ביום שלא עבדתי ולא היה לי כסף, היו מסתכלים מאיפה הבאתי את הגבינה הביתה. ביום שאשתי תקנה שלושה מעדנים יפתחו עיניים ויאמרו 'למה את קונה יותר מדי? הרי לקחתם מצדקה'".

בשיחה עם וואלה חדשות, מספר מאיר את שעל ליבו בפעם הראשונה מאז שהתפוצצה הפרשה בינואר האחרון. "האבסורד הוא שמדובר בקומץ קטן של אנשים, 5% מהקהילה החרדית שהכריזו עלינו מלחמה וגרמו לנו לעזוב", אמר. "מתעללים בנשמות טהורות וצעירות כמו ילדים רק כי הם ספרדים. מייצרים בכוח הפרדה בבתי ספר רק כי מישהו אינו לבוש כמו כולם או שהכיפה שלו דקה יותר. אם הוא מקוטלג כשונה מהם - הוא מודר".

"הם ראו בנו כ'משתפי פעולה' עם משרד החינוך והתעללו באבי, שהיה מוערך מאד בקהילה. הפגינו מול הבית שלו, ילדים קראו לו בשמות גנאי", המשיך מאיר. "אני הייתי מקובל גם בירושלים כשלמדתי וגם כאן. גדלנו בשכונה אחת כולנו יחד, היו לי חברים טובים, גם אשכנזים, אבל גיליתי את הפנים האמיתיות שלהם. המזרחים האחרים תמכו בנו בשקט אבל היו בפחד איום ונורא שידירו גם אותם, פשוט נמושות. אנחנו נלחמנו ונאלצנו לעזוב, אין בית ספרדי שלא עובר את האפליה הזאת, וברגע שאתה מתקפל ועושה מה שמכתיבים לך אז הם לא יציקו לך. ככה נוצר בית ספר אחד שהוא מזרחי ובית ספר אחד שהוא אשכנזי, למרות שההפרדה אסורה".

הפרשה התפוצצה בינואר האחרון, אז פקחי מועצת זכרון יעקב סגרו לשבוע את שערי תלמוד תורה "זכרון גבריאל". זאת, לאחר שמאיר ואביו התלוננו בפני מנהל חינוך חרדי במשרד החינוך ומחזיק תיק החינוך במועצה על אפלייתם של הילדים בני החמש והשש באי-קבלתם למוסד הלימודים. הסיבה, לדבריהם, הייתה פערים תרבותיים ודתיים בין המשפחה למוסד הלימודים כשאחד הטיעונים היה שימוש האב במכשיר חכם, אשר נאסר לשימוש על-ידי מנהיג הקהילה החרדית.

לאחר שמשרד החינוך אילץ את מנהל בית הספר לקבל את שני הבנים לכיתה א' ולמכינה לקראת כיתה א', התלמידים ממוצא אשכנזי הצביעו ברגליהם ובניו של מאיר הגיעו לכיתות ריקות. לדבריו של מאיר, תלמידי הכיתות הגבוהות גרמו להם להרגיש "מוקצים", הקניטו אותם והציקו להם. בניו חזרו בוכים לביתם כאשר הצוותים החינוכיים עמדו מנגד באפס מעשה.

לאחר שבית הספר נפתח שוב, החליטה המשפחה לעזוב. "היו להם הרבה שטויות, כמו האייפון", שחזר מאיר. "אני משתמש במכשיר ככלי עבודה, כמו שאר הקולגות שלי. זה לא הופך את הילדים שלי לפחות טובים. בגללם, ארבעה חודשים ישבו הילדים בבית. ילד מחונן שזוכר מספרי טלפון בעל פה ושאומרים שיש לו בינה גבוהה, היום רחוק מכולם. אני יושב איתו לתפילה והוא לא יודע לקרוא, ההשלכות הלימודיות והנפשיות גדולות מאוד. אני מדבר מכאב גדול, הילדים בטראומה, לא מסוגלים לראות את זכרון יעקב יותר, הם רק רוצים לשכוח".

הסיפור האישי של מאיר ומשפחתו המורחבת הוא רק אחד מני רבים, אפליה במוסדות חינוך חרדי הפכה לתופעה שגרתית מרה עבור משפחות ספרדיות רבות. מספרים מדויקים של אפליה לא ניתן למצוא, אך רוב המשפחות מקבלות אותה בהכנעה ומתקפלות מול בכירי הקהילה ומוסדות החינוך. להערכת פעילים חברתיים המסייעים למשפחות, מדובר באלפי מקרים רק בעשור האחרון.

דוח מבקר המדינה בשנת 2011 שסקר את התופעה, הציג שורה של כשלים חמורים, הן של הגורמים המקצועיים במוסדות החינוך, הן של הרשויות המקומיות אשר מבצעות את הליך הרישום לבתי הספר והן של משרד החינוך האמון על פיקוח המוסדות הללו. בין רשימת הכשלים שהציג המבקר דאז, מיכה לינדנשטראוס, היה מספר מפקחים מועט ואינו תואם את כמות בתי הספר. כמו כן, ישנם 60 תקנוני בתי ספר מחמירים מדי שהועברו לתיקון אך לא תוקנו מאחר שמשרד החינוך, שהיה אמור לוודא שזה אכן קורה, לא עמד במשימתו ולא בדק זאת.

כמו כן, מתח המבקר ביקורת על אופן טיפול משרד החינוך בתלונות. לדבריו, היה זה טיפול נקודתי ושטחי המצביע על פיקוח מוגבל והעדר בחינה כוללת של נוהלי הרישום וסדרי הקבלה בבית הספר. הרשויות המקומיות אף הן קיבלו את חלקן בכשלים. לפי הדוח, מדובר בהעדר פיקוח על הרישום לבתי הספר, אי-בדיקת בתי ספר ואם הם ממיינים ומשבצים את התלמידים על פי שיטה מסוימת וכן אי-דרישה להצגת אמות המידה המשמשות את בתי הספר למיון.

עיריית מודיעין עילית, שבה ריכוז של כמעט 100% תלמידות חרדיות, לא פרסמה אפילו מועדי רישום לבתי הספר ולא החזיקה במידע על אודות שיבוץ התלמידות והרישום. העירייה הציגה עצמה כ"חסרת אונים מול אי-שיבוצם של בנות בבתי ספר", למרות שהקצתה לבתי הספר מבנים וציוד. רוב הכשלים, לפי עדויות שעולות מהשטח, לא טופלו עד היום ועיקרם באפליה ברישום לבתי הספר.

ש', אב לחמש בנות מירושלים, חווה את האפליה על בשרו בשנה שעברה, כאשר בתו הרביעית לא נכנסה לאחד הסמינרים הוותיקים בעיר לבנות, שבו למדו שלוש אחיותיה הגדולות. זאת, לטענתו, רק בשל צבע עיניה ושערה הכהה, שהסגירו את היותה מעדות המזרח.

"אשתי ואני התחננו, הסברנו, כלום לא עזר", סיפר ש'. "שאלנו מה לא בסדר בילדה והסיבה שנתנו לנו הייתה אי-התאמה. מעולם לא קיבלנו מכתב מפורט המסביר מה זה אומר, כפי שתקנות משרד החינוך מחייבות". עוד הוסיף ש' כי לבתו יש ציונים גבוהים ולכן אין סיבה שלא תתקבל. "פנינו לעירייה ואחרי זה לוועדת ערר כי החלטה כזאת חורצת את גורלה של הילדה. סמינרים אחרים סירבו לקבל אותה. אצלנו בחברה אם רואים שכל בנות המשפחה הולכות לאותו סמינר נחשב ורק היא לא התקבלה, אז משהו אצלה לא בסדר. בסוף היא התקבלה בהוראת משרד החינוך אך תוך כדי הטפת מוסר כמו אורך החצאית והסוודרים שהיא תלבש, כאילו שאצלנו בבית הבנות פרוצות".

בנותיו הגדולות של ש' למדנו בסמינר בכיתות הזרם החסידי. הבת הרביעית הופנתה לכיתה חסידית, אך של דוברות יידיש. "הם פשוט רצו למרר לה את החיים, לשתות לה את הדם", אמר ש'. "המורות היו מדברות אליה בלגלוג, היא הייתה חוזרת כל יום הביתה בוכה. לא הייתה צדיקה אחת בסדום, כל המורות שיתפו עם זה פעולה. הזכירו לה כל יום שהיא שם בחסד, אמרו לה 'אל תחשבי ששנה הבאה את פה'. רדיפה מתמשכת בכל הצורות והוואריאציות. אמרו שהסוודר שלה לא הולם את התקנון. הלכתי לבית הספר, ראיתי שחצי מהבנות לובשות את אותו הסוודר בדיוק. יש שם בנות אשכנזיות בגיל 15 שבקשר עם נערים, שבאות בלבוש צבעוני וקצר ולהן לא אמרו מילה. בסוף הם הכניעו אותנו, הילדה לא רצתה לחזור לשם השנה".

ש' החליט להעביר את ביתו הרביעית לסמינר קטן שרובו ספרדי. "זו לא אותה הרמה אבל לא יכולתי להמשיך לפגוע ככה בבת שלי", אמר בייאוש. "יש לי בת נוספת אבל לא אשלח אותה לשם, הם בריונים, הם חזקים מכולם".

דבריו של ש' נשמעים מהצד כהשערותיו של אב שכואב את כאב ביתו, אך לדברי עו"ד יואב ללום, ראש עמותת "נוער כהלכה" ששמה לעצמה מטרה למגר את תופעת האפליה במוסדות החינוך, מדובר בשיטות ידועות וגלויות של מנהלי בתי ספר כדי למנוע את כניסתן של בנות ספרדיות למוסדות החינוך.

"הרישום נעשה לכאורה ולא באמת, השיטות בנויות ממודיעין שנאסף מכל מיני 'רכזות שטח' שנמצאות באזור המגורים של הבנות. הן מקבלות מידע ממורות בבתי הספר היסודיים של הבנות, וכשמדובר בספרדייה 'פחות טובה' להגדרתן, הן באות ואומרות להורים: 'אין לכם סיכוי, אל תירשמו בכלל'", סיפר ללום.

"שיטה נוספת, בגלל שיש חובה של 30% מכסת ספרדיות, היא מראש להשאיר 'בחוץ' כמה ספרדיות שהם מוכנים לקבל, כדי שאם יפנו לוועדת ערר ויאלצו אותם לבסוף לקבל, הן יוכלו לקבל את הבנות המסומנות, כאלו שלדעתם לא יפגעו בשמו של הסמינר. הם יעדיפו לקבל בנות שנראות 'פחות ספרדיות', לפי סממנים חיצוניים. לפעמים הם יעדיפו לקבל בת ספרדייה שהיא פחות טובה בלימודים אבל הוריה מקושרים או עם כסף. במקרים אחרים יקבלו נערה בשם נעורי אמה, אם יתברר כי אמה אשכנזייה, כדי לא לפגוע בשמו של הסמינר. אלפי בנות בשנה מתמודדות עם המצב הזה", לדבריו.

שיטה נוספת וידועה היא פסילה על אי-עמידה בתקנון בית הספר. לטענת ללום, תקנונים הם שם המשחק. "התקנונים מאד אווריריים, זאת לא רשימת קריטריונים ואם אתה לא עומד בסעיף אחד אתה לא אמור להיות פסול", הוא אמר. "משרד החינוך מתערב רק במקרים קיצוניים, כמו לחייב את הנערה להתפלל בהברה אשכנזית, אבל אם המשרד יתעניין באמת הוא יקבל את כל המקרים - בנות שנפסלות על גרביים או חצאית לא נכונה. זאת עבודה של המפקחות, ולמרות שנעשתה עבודה מרשימה עם ועדות ערר בשנים האחרונות, המפקחות עדיין משתפות פעולה עם בתי הספר ולא עושות את עבודתם נאמנה לטעמי".

מוסדות החינוך החרדיים נמנים עם הזרם המוכר שאינו רשמי והם מתוקצבים בין 65%-100% על ידי המדינה ובפיקוחה, בהתאם לחוק יסודות התקציב מ-1993. על פי נתוני משרד החינוך, בסך הכל לומדים במוסדות הלימוד החרדי, היסודי והעל יסודי 385,791 תלמידים. 303,096 תלמידים מתוכם לומדים במוסדות חינוך חרדיים המוגדרים "מוסד שאינו רשמי", מוסדות שכמובם קיימים 4,618 בארץ. 49,358 תלמידים לומדים במוסדות "פטור" חרדיים, שהפיקוח עליהם חלקי והם מתוקצבים בין 55%-65% מהמדינה, בהתאם להיקף לימודי הליבה שלהם. קיימים כ-200 מוסדות מסוג זה בישראל.

למרות שמוסדות אלו מתוקצבים על ידי המדינה, וכי אפליה על רקע עדתי במוסדות חינוך אסורה בחוק, תקנות משרד החינוך על החינוך החרדי כיום קובעות מכסה של עד 30% ספרדיות בסמינרים, כאשר בישיבות שבהן לומדים הגברים מדובר באחוזים קטנים עוד יותר.

במשרד החינוך מסבירים כי עקב מאות המקרים לאורך השנים, הוקם לפני כשנתיים מנהל חינוך חרדי שהגדיל את מכסת המפקחים ושינה את הרכב ועדות ערר הכפופות לו, כזרוע ביצועית הבוחנת מקרים כאלה. במקרים קיצוניים רשאית ועדת הערר להוציא צו סגירה למוסדות חינוך שהוכחו כמפלים או להפעיל סנקציית ביטול תקציב. אך למרות השינויים האחרונים, ועדת הערר הנה גוף פסיבי אשר פועל רק לאחר מעשה ורק אם ההורים מגישים תלונה מגובה בעדויות, וכן אינו מתעסק במניעת המקרים הבאים. כמו כן, הליך הטיפול בתלונה גורר עמו בירוקרטיה מסואבת, המייאשת משפחות רבות בדרך או טרם הגשת התלונה.

באשר למבחני הקבלה, משרד החינוך השיב: "נאפשר את קיומם במוסדות חינוך חרדיים תוך פיקוח על כך שהם אינם מפלים. במקרים בהם נמצא כי מבחני הקבלה מפלים, מתערב המשרד ומאלץ מוסדות לשנותם. בימים אלה, עם התקרבותם של מועדי סיום ההרשמה והקבלה למוסדות החינוך החרדיים, שב המשרד וקורא להורים ולתלמידים שחשים כי הופלו בהליך הקבלה לפנות לוועדות הערר של המשרד ולהתלונן בנושא".

סוציולוגים החוקרים את החברה החרדית תולים את האשמה בכמה גורמים, אך מצביעים על תשתית עקרונות עמוקה ושורשית המנבאת תחזית פסימית גם לנאבקים. לדבריהם, האפליה לא תמוגר מהעולם באמת.

"למרות שיש חוק בארץ, בפועל זה ג'ונגל", אומר ד"ר ניסים ליאון, סוציולוג מומחה בחברה העדתית והחרדית באוניברסיטת בר אילן. "כנראה למשרד החינוך יש אינטרסים משלו. הם רואים את המציאות האשכנזית כהחלטה אוטונומית ויש פה גם המון החלטות פוליטיות".

"כור ההיתוך בין הישיבה הליטאית לספרדים לא עבד בארץ, למרות שמבחינה היסטורית הקבוצה הספרדית הייתה קשורה בליטאית עד ראשית המאה ה-20. זאב הלפרין מהחסידות הליטאית הגיע ב-1912 למרוקו והתחיל לארגן את החינוך שם. כל המוסדות היו בקו הזה למשך שנים רבות. הטענות מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד היום הן שהמסורות שונות ושהספרדים לא מפותחים מספיק".

ד"ר ליאון מסביר כי האשכנזים מתגוננים באמצעות מכסות של 30% נשים ספרדיות ובישיבות בסך הכל 10% נשים ספרדיות. "ישיבה טובה נמדדת בכמות המועטת של הספרדים הלומדים בה", אמר.

עוד הוא הסביר כי אשכנזים מתנשאים על ספרדים כיוון שמדובר בחברה מאוד ענייה שיש בה שוויון כלכלי בין אחד לשני. "ראשי ישיבות מרוויחים מעט מאוד, אבל בכל חברה צריכה להיות היררכיה, והיא מושגת כאן על ידי היררכיה אתנית" אמר ד"ר ליאון. "הספרדים תופסים תפקיד בהבניית הסנוביזם האשכנזי. כלומר אם לא הייתה אפליה היה צריך להמציא אותה וקשה מאד לחסל את האפליה הזאת".

"בעיני הספרדי זו דרך העולם. זה נתפס כמשהו מאד טבעי שכך זה צריך להיות. בעולם הכללי האפליה היא תחת סימן שאלה, ובעולם החרדי זה סימן קריאה. גם המופלה וגם המפלה מקבלים את רוע הגזרה. זה קשור לזה שהם חברה סגורה עם כללים וחשים איום מצד החברה הכללית ולא רוצים שיתערבו בחברה שלהם. המושג להיות ספרדי בעולם הזה הוא שלילי במידה מסוימת".

"המזרחים נמצאים בתוך הסיפור הזה ומנסים להילחם נגד זה, או לחיות בתוך זה ולשרוד או פשוט לקבל את זה. זו האפשרות הפופולרית" המשיך ד"ר ליאון. "החשיבה של המזרחים היא אשכנזית. הם מודדים את עצמם בקנה מידה אשכנזי. ברגע שאתה מכניס את הילד שלך למוסד חינוך 'אשכנזי', הערך שלך ושל ילדך עולה".

"מנהל בית הספר רואה לנגד עיניו רק דבר אחד - את ערך המוסד שלו. בעיניו, הילדים לא נפגעים אלא התרבות והחברה. ילדים הם כלי להמשיך את החברה, התרבות. אני מלווה כמה סיפורים כאלה שנים ארוכות. אלו שמצליחים להשתחל 'משתכנזים' ממש וחלקם אף משנים את שם משפחתם לאשכנזי יותר. הילד מנסה להיות הילד הכי טוב בכיתה, 'אשכנזי יותר מהאשכנזים', כי כל בעיית משמעת קטנה משתייכת לבעיה ביולוגית ופוליטית.

ד"ר ליאון סיכם את דבריו ואמר כי הקהילה לא נלחמת על המסורת אלא על הגנים. "כל בדל של קשר למסורת ספרדית מטשטש - ממזון שאתה אוכל ועד לאופן שבו אתה הוגה את המילים. הם מבינים שאם הם רוצים להיקלט בקבוצה בצורה מלאה הם חייבים לשנות את שפתם ומלבושם ואת אילן היוחסין שלהם וזה סיפור מאד מורכב".

לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com