פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המורים שלא מפחדים ללמד על ה"נכבה": "הפליטים לא התאדו"

      המחלוקת בין שרי החינוך לשעבר סער ופירון בנוגע ללימודי הנרטיב הפלסטיני מ-1948 הציף מחדש את הנושא הטעון. מורים רבים החליטו שאסור להתעלם מהסכסוך והם לא חוששים להיקרא "בוגדים". "זה לא נאמן להיסטוריה לספר חצי סיפור". משרד החינוך: "הנכבה הוא יום העצמאות שלהם"

      הלווייתם של שני הצעירים הפלסטינים שנהרגו מאש צה"ל בהפגנות יום הנכבה, רמאללה, מאי 2014 (יותם רונן)
      הפגנה ברמאללה לציון יום הנכבה, אשתקד (צילום: יותם רונן)

      חילופי הדברים בין שני שרי החינוך האחרונים, שי פירון וגדעון סער, בנוגע להכנסת לימודי "יום הנכבה" למערכת הלימודים, הציפו מחדש את הסוגיה השנויה במחלוקת ואת הפער החמור בידע של תלמידים ישראלים בכל הנוגע לנרטיב הפלסטיני על שהתרחש ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל. מורים שמבקשים ללמד לצד התכנית הרשמית שהכתיב משרד החינוך גם את נושא ה"נכבה" שנאסר ללימוד, מוצאים עצמם עושים זאת בהסתר: "מרגישים מחויבים להסביר לתלמידים באיזו מציאות הם חיים".

      שרי חינוך אוהבים לומר שהם לא מערבים פוליטיקה בתכני הלימודים בבתי הספר, ולראיה, על התכנים אמונים אנשי אקדמיה במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, גוף א-פוליטי בהגדרתו. אך גם פירון, המזוהה עם הציונות הדתית, וגם סער, איש הליכוד לשעבר וקודמו בתפקיד שר החינוך, נמנעו מלהכניס לתכנית הלימודים הרשמית את "הנכבה" - ה"אסון" בעברית והכינוי העממי הפלסטיני לגירוש מאות אלפי ערבים במהלך מלחמת העצמאות.

      לקריאה נוספת:
      נחש צפע בגן ילדים: "זו לא הפעם הראשונה, העירייה מתעלמת"
      אחרי חשיפת השיחות בווטסאפ: תלמידים לשעבר מגבים את המורה
      בשורה להורים: משרד החינוך יפקח על מחירי ספרי לימוד

      הפגנה הנגד של 'אם תרצו' לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, מאי 2014 (דרור עינב)
      הפגנה לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, בשנה שעברה (צילום: דרור עינב)

      זאת, למרות בקשות חוזרות ונשנות של עמותות אזרחיות, אנשי חינוך ואנשי אקדמיה לאורך השנים, בהם פרופסור אייל נווה, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. נווה היה שותף לכתיבת הספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", ספר לימוד המספר בין היתר על סבלם של הפלסטינים ערב הקמת מדינת ישראל, לצד הנרטיב היהודי, והוא נכתב במטרה להיכנס לתכנית הלימודים בישראל. הספר הופץ ב-2009 בשלוש שפות, זכה להצלחה בינלאומית ואומץ על ידי מומחי חינוך בעולם, אך במערכת החינוך בארץ נפסל לשימוש על ידי לימור לבנת, שרת החינוך דאז.

      לא בבית ספרנו

      עמדת משרד החינוך הייתה ונותרה כי הנושא נשאר מחוץ לתחום הלימודים, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי. בתכניות הלימודים באזרחות ובהיסטוריה אין פרקי לימוד מסודרים על ערביי ישראל ועל הסכסוך. יתר על כן, המושג "נכבה" לא נלמד בבתי הספר היהודיים, ואפילו הערביים, לפי הוראה של השר לשעבר סער משנת 2009, מצב שלא השתנה עד היום.

      עמדתו הרשמית של משרד החינוך היא לאסור השתתפות בפעילות בית-ספרית - לרבות בטקסים, באירועים ובטיולים - בנקודות עניין היסטוריות בהקשר של הנכבה, מאחר שזה "לא בתכנית הלימודים", כדברי המשרד. רק תלמידי תיכון שיקשיבו היטב לשיעור העוסק במלחמת השחרור במסגרת לימודי היסטוריה, יוכלו אולי לשמוע את מורים משתמשים במושג "נכבה", כי "רצוי שהתלמיד ידע שכשהוא שומע נכבה זה בהקשר ליום העצמאות, כי יום העצמאות שלנו זה הנכבה שלהם", לשון דוברות משרד החינוך.

      עם זאת, הנכבה אינו "יום העצמאות" של ערביי ישראל או של הפלסטינים, ונדמה כי כמו שבמשרד החינוך אינם מבינים עד הסוף את ההבדל בין המושגים, גם רבים מתלמידי ישראל אינם יודעים את ההבדל. "רוב הישראלים לא מכירים את מושג נכבה ומה הוא אומר. אם הם יודעים, אז הם יגדירו את הנכבה בשני מושגים: 'השם של יום העצמאות בערבית', שזה לא נכון כמובן, ו'התקוממות', מה שכמובן גם שגוי. להערכתי, רק מיעוט ישראלי יודע שמשמעות הנכבה זה העקירה והחורבן שהפלסטינים עברו ב-1948", אמר איתן בורנשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" העוסקת בלימודי ה"נכבה", וכיום ראש ארגון "דה קולונייזר" - הבוחן בין היתר את משמעות הנכבה בעיני ישראלים במחקר רחב היקף. "מניסיוני רב השנים ב'זוכרות', אני יודע שהדבר רווח מאד במערכת החינוך. הילדים לא יודעים דבר על הנכבה. גם כשהיו בעבר כמה דפי לימוד בספר אזרחות שעסקו בנכבה, הפרק הזה ירד בסוף במיקוד (תוכן הלימודים שעליו נבחנים בבגרות, ר"ב), אז לא לימדו אותו".

      בעמותת "זוכרות" ניסו ביוני 2009 להפיץ "בדלת האחורית" ערכת חינוך למורים בתיכונים על הנכבה, ואף ערכו ימי עיון למורים. עם זאת, משרד החינוך נחשף לעניין ואסר למורים להשתתף בפעילויות הללו. "יש תפיסה שמדובר בחומר נפץ מנטלי וחינוכי, חומר מסוכן ללימוד", אמר בורנשטיין. "במגזר הערבי המצב אפילו גרוע יותר, כי הם במלכוד פסיכולוגי. מפחדים שם ללמד את החומר, כדי שהמנהלים של בתי הספר לא ייתפסו כמסוכנים למדינה. הרי עד לא מזמן כל מינוי מנהל בית ספר במגזר הערבי היה דורש אישור שב"כ".

      "מחויב ללמד את הנרטיבים של שני הצדדים"

      אלא שמבעד להנחיות הנוקשות של משרד החינוך, ישנם מורים שבוער בהם הרצון לחשוף את התלמידים שלהם לתכנים מעוררי עניין וחשיבה ביקורתית. המורים רוצים, כך לדבריהם, שהתלמידים שלהם יפתחו תודעה פוליטית ואזרחית, והם לא מפחדים מההשלכות. "אני מלמד את הנושא כי זה חלק אינטגרלי מהעניין, אחרת הם לא יבינו דבר מבעיית הפליטים", הסביר פדרו גולדפרב, רכז תחום היסטוריה ואזרחות, שמלמד בתיכון "נופי הבשור" במועצה האזורית אשכול. "כדוקטורנט להיסטוריה, יש לי גישה לחומרים ומחקרים רבים, עליהם אני מסתמך בשיעורים. אני חש מחויב למציאות ללמד את הנרטיבים של שני הצדדים, בטח כשאני מלמד בעוטף עזה", אמר. לדבריו, המצב זהה גם בנושא ההתנחלויות, ש"לא נלמד באופן מסודר". "אני נוגע בו קצת במסגרת לימודי יום הכיפורים ותהליך ההתיישבות בשטחים, אף שמשרד החינוך לא דורש את זה. אני כמורה מחויב להסביר לתלמידים באיזו מציאות הם חיים".

      בתיכון "שער הנגב", גם הוא בעוטף עזה, מנהל בית הספר זומן לשימוע במשרד החינוך לפני חמש שנים כאשר מוריו לימדו חלקים מספרו ה"מוקצה" של פרופ' נווה כפיילוט. המקרה הסתיים בנזיפה ובאיסור מוחלט להשתמש שוב בספר. מיכל ווסר, מורה ותיקה להיסטוריה ומחנכת כיתה י"ב, מצאה דרך יצירתית להמשיך ללמד את תלמידיה את המציאות המולטי-נרטיבית, גם ללא הספר. "אני נעזרת בסרטים דוקומנטריים המכילים עדויות", סיפרה והוסיפה בצער: "עם זאת, הציבור בישראל לא מעוניין לשמוע את הסיפור הפלסטיני או לנסות להבין את מקורות הסכסוך. הרי 'חוק הנכבה' אוסר לציין את זה כיום רשמי, והמעטים שמנסים לגעת בזה במערכת החינוך - נכווים, מואשמים כבוגדים, כפוסט ציונים וכמי שלא ראויים לחנך".

      לטענתה, מדינת ישראל מעבירה מסר ברור מאוד למורים במערכת החינוך בכל הנוגע לנרטיב הפלסטיני. "כבר לפחות 15 שנים, מורים שמלמדים את זה צריכים לעשות חקר מעצמם ולהסתכן בתגובות מתלמידים ומהורים, ובמקרים קיצוניים ממשרד החינוך עצמו", אמרה. "ספרי הלימוד מגדירים את עולם הידע שתלמיד צריך לצאת אתו, ומה שלא נמצא שם - פשוט לא קיים. בתכניות אזרחות והיסטוריה מלמדים את המאבק של התנועה הציונית ושלנו בבריטים בעצמאות, אבל לא מלמדים את שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי הסכסוך לא יכול להיות חד צדדי. לא לומדים לימודי המזרח התיכון. תלמיד ממוצע בסוף י"א-י"ב לא יודע כמעט מה ההבדל בין לבנון, מצרים וסוריה. מבחינתו, כולם גוש אחד גדול שמאיים עלינו".

      ווסר ציינה כי גם כאשר היו שרי חינוך מהשמאל, כמו יוסי שריד ויולי תמיר, השינויים, אם בכלל, היו מוגבלים - כמו זמן כהונתם בתפקיד. "ספרי הלימוד מאוד לאומניים. לאורך כל ההוראה של המאבק להקמת המדינה בלימודי היסטוריה של כיתה י"ב, אני מתעכבת על הנרטיב הפלסטיני, כי האופציה השנייה מבחינתי תהיה הסתרת אמת", אמרה. "זה לא נאמן להיסטוריה לספר חצי סיפור. כמו שלא אלמד את מלחמת צרפת בגרמניה מהצד הצרפתי, וכאן זה נוגע בחיים עצמם. התלמידים מאזינים, יש להם שאלות, תהיות וויכוחים. זה אמנם סיפור פוליטי אבל אני לא מציגה עמדה פוליטית. אנחנו גרים בעוטף עזה, כל יישוב פה נמצא על ישוב ערבי בעבר. מיהם הפליטים של 48'? הם לא התאדו באוויר, הנכדים שלהם יורים עלינו עכשיו. זאת מציאות מורכבת וצריך ללמוד את זה".

      לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com