פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המועמד האמריקני לנשיאות שמשתמש בשיטת נתניהו

      הסנאטור האולטרה-שמרן טד קרוז הקדים את כל יריביו והכריז שירוץ לנשיאות ב-2016. רטוריקת האיומים שלו מזכירה מאוד את זו שבעזרתה סחף ידידו הטוב מירושלים את מצביעי הימין. האם מה שעבד כאן יעבוד גם שם?

      המועמד האמריקני לנשיאות שמשתמש בשיטת נתניהו
      צילום: רויטרס, עריכה: מתן חדד

      "העולם כולו בטלטלה אדירה", "הסכם גרעין עם איראן יהיה שקול לכניעה המערבית להיטלר ערב מלחמת העולם השנייה", "הבחירות הקרובות יהיו הכרעה היסטורית שאין חזור ממנה בין שני חזונות למדינה" – זה בוודאי מצלצל מוכר לקורא הישראלי, כחלק מרטוריקת ההפחדה והקיטוב של מי שנבחר כאן רק לפני שבוע לראשות הממשלה. בנימין נתניהו אמנם סחף באמצעות הקמפיין שלו את מצביעי הימין בישראל, אך הוא לא היחיד שאימץ את האסטרטגיה הזו. הציטוטים הללו הם דווקא מדבריו של הסנאטור האמריקני טד קרוז, שהכריז השבוע שירוץ בפריימריס של המפלגה הרפובליקנית, במטרה לזכות במועמדות שלה לבחירות לנשיאות ארצות הברית בסוף השנה הבאה – הקרב הגדול מול מועמד המפלגה הדמוקרטית, מפלגתו של הנשיא אובמה.

      קרוז נולד ב-1970, בכלל בקנדה; הוא נאלץ לוותר על אזרחותו הקנדית, ויהיה מי שישתמש בזה נגדו בקמפיין. בן לאב יליד קובה ולאם מדלאוור, קרוז מכהן בקדנציה הראשונה שלו כסנאטור ממדינת טקסס, שבה גדל. הפרטים הביוגרפיים מסייעים להבין מדוע המועמדות שלו נשמעת אטרקטיבית לבכירי המפלגה הרפובליקנית. טקסס נחשבת מדינה "אדומה", כזו שמזוהה באופן מובהק עם המפלגה הרפובליקנית ומצביעה באופן מסורתי למועמד הרפובליקני. למעשה, זוהי המדינה היחידה שעונה על ההגדרה הזו, מבין ארבע המדינות הגדולות בארצות הברית.

      עם זאת, הרכב האוכלוסייה בטקסס מלמד על שינוי מגמה מסוכן מבחינת הרפובליקנים: בעשורים האחרונים ניכר בכל ארצות הברית גידול בשיעור ההצבעה של המיעוטים, ובכלל זה שחורים והיספנים. באופן מסורתי, השחורים מצביעים למועמדים דמוקרטים בפער גדול, ונטייה דומה קיימת גם בקרב המיעוט ההיספני, אם כי במידה פחותה. חשיבות שכנוע "הקול ההיספני" ברורה לכל מועמד לנשיאות, לנוכח העובדה שמדובר בנתח משמעותי באוכלוסייה בכמה מדינות מפתח, שאינן "בכיס" של אף מפלגה, ובהן נבאדה, ניו מקסיקו וקולורדו. אם גם טקסס תהפוך פתאום למדינה מתנדנדת ותצא מהכיס של הרפובליקנים, תהיה זו מכת מוות שעלולה לעלות להם במרוץ כולו. זו הסיבה שמועמד מרקע היספני וטקסני נשמע טוב לראשי הממסד הרפובליקני. זו הסיבה שמועמדותו של טד קרוז מסקרנת.

      כעת יש לקחת עשרה צעדים אחורה. החישובים לקראת הבחירות הכלליות לנשיאות הם חשובים, אבל עוד ארוכה הדרך. כדי להגיע לשם, קרוז צריך לנצח בוועידות המרכזיות של מפלגתו שלו – גוף בוחר שמושפע משיקולים אחרים לחלוטין, ואולי מורכבים בהרבה, מהציבור האמריקני הכללי.

      המפלגה הרפובליקנית, שב-160 שנותיה שלטה לפרקים ארוכים בבתי הקונגרס והצמיחה נשיאים רבים, ובהם גם כאלה שהותירו חותם ניכר על המעצמה החזקה בעולם, מתקשה בעשורים האחרונים ליצור הזדהות בקרב אוכלוסיות רחבות בארצות הברית. אם בשנות ה-90 כמעט מחצית מהאמריקנים ראו עצמם רפובליקנים – בשנים האחרונות רק רבע מעזים לכנות את עצמם כך. בין היתר, זה נובע מהתחזקותם של חוגים נוצריים אולטרא-ימניים, כמו תנועת "מסיבת התה", שהצליחו לצבור כוח והשפעה על המנגנון של המפלגה הרפובליקנית ולהרחיק אותה מהמרכז האמריקני. החוגים הללו, שדוגלים בצמצום הפעילות הפדרלית וההוצאה הממשלתית ומחזיקים בעמדות שמרניות בכל הנוגע לנישואים חד-מיניים, הפלות וההתחממות הגלובלית – הצליחו להצמיח מועמדים שהגיעו רחוק בפריימריס של המפלגה למועמדות לנשיאות. הם גם עלו לרפובליקנים בהפסד בבחירות הכלליות. כך או כך, מי שרוצה להגיע בכלל להתמודדות מול הדמוקרטים, צריך קודם כל לנצח בתוך מפלגתו – וכדי לנצח שם, נדמה שיצטרך לכבוש את לבם של השמרנים בקצה הימני של מפלגת הימין באמריקה.

      הסנאטור הרפובליקני ראנד פול נפגש עם הציבור בניו המפשייר, מרץ 2015 (GettyImages)
      גם הוא יקיר מסיבת התה. הסנאטור ראנד פול נפגש עם הציבור בניו המפיישר (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      טד קרוז נחשב נציג מובהק של "מסיבת התה". עם זאת, הוא לא היחיד במרוץ שנתפס ככזה, וגם לא הבולט. גם ראנד פול, סנאטור מקנטאקי ובנו של מייסד התנועה, ומרקו רוביו, סנאטור מפלורידה, שטרם הכריזו רשמית על מועמדותם אך צפויים לעשות כן בקרוב, מזוהים עם הימין השמרני הנוצרי. שלושתם מחזיקים בעמדות ימניות מאוד ופונים לקהל דומה. כדי לבדל את עצמו מהם, ובייחוד מפול, בחר קרוז להתמקד בחודשים האחרונים במדיניות חוץ. הוא אימץ רטוריקה של הפחדה, כשהציג את איראן כסכנה לשלום העולם, ואת מי שבוחר להתקרב אליה – כבן דמותו של נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה שנכנע לדרישותיו של היטלר רק כדי לגלות את פרצופו האמיתי. במקום הסכם גרעין, כמו זה שהנשיא אובמה מבקש לקדם – קרוז טוען שיש להחריף את הסנקציות נגד הרפובליקה האיסלאמית, ואגב – גם נגד רוסיה ופוטין.

      קרוז מאשים את הפלסטינים בכישלון המשא ומתן עם ישראל ותוקף את אובמה על כך שמדיניותו מחזקת את חמאס – ומחלישה את "הידידה הקרובה ביותר שלנו". בשנתיים שלו בסנאט הוא ביקר בישראל לא פחות משלוש פעמים, והוא מציג עצמו כחבר קרוב של נתניהו, גם באירועים שבהם נוכח פטרונו של ראש הממשלה, שלדון אדלסון, למשל ביום שלפני נאומו האחרון של נתניהו בקונגרס. לדברי קרוז, בעולם מתרחשת בימים אלה טלטלה אדירה, וארצות הברית צריכה להיזהר בצעדיה. באחד האירועים שערך אמר קרוז כי "העולם כולו עולה בלהבות", והצליח להבהיל מאוד ילדה קטנה. התיעוד, כמובן, התפשט במהרה בתקשורת האמריקנית וברשת.

      לצד ההפחדה, קרוז מקפיד להשתמש גם ברטוריקה דתית מאוד. לא בכדי הוא בחר להכריז על מועמדותו לנשיאות באוניברסיטת ליברטי בווירג'יניה, האוניברסיטה הנוצרית הגדולה בארצות הברית (לפי דיווחים רבים בארצות הברית, אגב, סטודנטים באוניברסיטה אולצו להשתתף באירוע בניגוד לרצונם). "אלוהים בירך את דרכה של ארצות הברית מראשיתה, ואני מאמין שהוא לא סיים איתנו, האמריקנים", הוא הכריז בנאומו, והוסיף: "כיום, נוצרים מאמינים רבים לא הולכים להצביע – הם נשארים בבית. דמיינו כיצד מיליוני מאמינים מכל רחבי אמריקה הולכים לקלפיות, ומצביעים עבור הערכים שלנו". קרוז גם הגדיל לומר: "הרעיון המהפכני שעליו הוקמה ארצות הברית היא שהזכויות שלנו כאמריקנים מגיעות מהאל הכל-יכול".

      ממש כמו נתניהו, שבישורת האחרונה של הבחירות, כשמצבו בסקרים היה מדאיג במיוחד, בחר לזנוח את מצביעי המרכז, את "הימין הרך", ופנה ישירות ללב האידיאולוגי והדתי של הימין, לרבות בעצרת בכיכר רבין יומיים לבחירות – כך עושה גם קרוז. כך עשויים לנהוג גם המועמדים הרפובליקנים האחרים הנמנים עם הזרם השמרני במפלגה. גם הם, כמו נתניהו, צפויים להתמקד במסרים הקשורים למדיניות החוץ, ולא למדיניות הפנים, לצעדים הכלכליים של הנשיא אובמה; הם רואים היטב את הסקרים, שמצביעים על כך שבכל הנוגע לכלכלה, אובמה זוכה לציון סביר מהאמריקנים - 47% מהם תומכים במדיניותו לעומת 48% שמתנגדים, לפי סקר NBC האחרון. זה לא מפתיע לאור העובדה במהלך שש השנים של אובמה בתפקיד, האבטלה צנחה כמעט בחצי, ותעשיית הרכב ניצלה מקריסה. הרפובליקנים גם רואים כיצד באותו הסקר, אובמה זוכה לציון נכשל מהדהד בכל הנוגע למדיניות החוץ – רק 36% תומכים באובמה בכל הנוגע לנושאי חוץ, לעומת 58% שמתנגדים. פלא שקרוז, ממש כמו נתניהו, שם את הז'יטונים שלו שם?

      הסנאטור טד קרוז, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב, עם אשתו היידי – אוניברסיטת ליברטי, וירג'יניה, מרץ 2015 (GettyImages)
      טד קרוז עם רעייתו היידי באוניברסיטת ליברטי (אימג’בנק, Gettyimages)

      זניחת המרכז והתמקדות בטקטיקות של הפחדה ומסרים דתיים הביאו להצלחה מדהימה בתוך ימים ספורים בקצה אחד של הגלובוס. אך האם מה שעבד פה, יעבוד גם שם ("ערבים נעים", גרסת טקסס)? ישנם מועמדים שחושבים אחרת. אחרי שמונה שנים מחוץ לבית הלבן, הרפובליקנים צמאים להושיב שוב מועמד "אדום" על כס הנשיאות. בפעם הקודמת, ב-2012, מול נשיא דמוקרטי מכהן פגיע ולא פופולרי במיוחד, הוצב מועמד שמרן – מיט רומני. זה נגמר במפלה ברורה. על כן, יש הסבורים שהרפובליקנים צריכים להציב בראשם מועמד פחות-שמרן, פחות-ימני, שמסוגל לפנות גם אל המרכז האמריקני.

      מי שהוזכר לפני כמה חודשים כמועמד אפשרי בהקשר זה הוא כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי. כריסטי, שנחשב לדמות ליברלית יחסית, וזכור כמי שלא התבייש לשבח את אובמה על התנהלותו לאחר פגיעת הוריקן "סנדי" ערב הבחירות הקודמות, עשוי בהחלט להיות מי שיקרוץ ל"דמוקרטים רכים", ולהביא את הניצחון. אלא שכריסטי הסתבך בסקנדל "פורט לי", לאחר שעובדיו יצרו פקק תנועה כדי להקשות על ראש עירייה שסירב לתמוך בו. כריסטי טען תחילה שלא ידע על העניין, ולבסוף התברר שדווקא ידע על כך. מאז הוא איבד מומנטום וסיכוייו נפגעו. מי שנראה כעת כמועמד הבולט של "הזרם הממסדי" של המפלגה הוא ג'ב בוש, האח של והבן של, מושל פלורידה לשעבר, ובן למשפחה טקסנית ותיקה.

      מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש בביקור באטלנטה, מרץ 2015 (AP)
      אח של ובן של. ג'ב בוש (צילום: אי-פי)

      לפי הסקרים האחרונים, בוש נהנה מעמדת זינוק נוחה בסקרים הארציים מול יריביו הרפובליקנים, וכך גם מושל וויסקונסין, סקוט ווקר. קרוז, אגב, זוכה לאחוזי תמיכה בודדים. עם זאת, לסקרים הארציים אין משמעות של ממש בשלב זה. במרוץ מורכב כמו פריימריס, שנמתח על גבי חודשים, ושההצבעות בו הן במועדים שונים לכל מדינה, יש שני מונחים חשובים בהרבה – מומנטום וכסף. מומנטום, מפני שההיסטוריה מוכיחה שמי שמצליח להפתיע ולנצח בשתי המדינות הקטנות שפותחות את המרוץ– ניו המפשייר ואיווה, ייהנה מעמדה עדיפה במרוץ כולו, גם אם לא נחשב לפייבוריט קודם לכן. וכסף – כי כדי להחזיק מטה ותקציב פרסום לכמה חודשים, בכלכלה הגדולה בעולם – צריך אורך נשימה כלכלי משמעותי, ואי-אפשר לבנות על כריזמה לנאומים בכיכרות.

      קרוז מבין זאת היטב, וזו גם הסיבה שבחר להיות הראשון שמכריז על מועמדותו, אף שהמרוץ עוד לא "חם". הכרזתו תאפשר לו ליהנות מדומיננטיות בתקשורת, בהיעדר יריבים, כך שיוכל לצבור מומנטום לקראת ההצבעות הראשונות בינואר 2016, באופן שגם יאפשר לו להשיג תורמים גדולים – אולי אפילו את שלדון אדלסון.

      המלכוד של המועמדים הרפובליקנים עשוי להיות אחד המוקדים של הפריימריס במפלגה הרפובליקנית, שמשוועת לחזור למתחם המאובטח בשדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון הבירה. מי שירצה להשיג את הכרטיס הנחשק להתמודדות מול היריב הדמוקרטי, יצטרך לשבור חזק ימינה, לעבר החוגים הנוצריים. אבל מי שרוצה גם להצליח ולהפוך נשיא, צריך דווקא להשתמש במסרים שישכנעו את המרכז האמריקני, בוודאי כשמולו נראה לפי שעה שתתייצב מועמדת "מרכזית" חזקה – הילרי קלינטון. מה שעבד לנתניהו בציבור הכללי, לא בטוח שיעבוד גם בציבור הכללי האמריקני; כשהקהל מורכב ממיעוטים רבים, שדווקא נחשבים חלק מהקונצנזוס בכל הנוגע לבחירת נשיא, וכשהנאמנות המפלגתית פחותה בהשוואה לישראל – לא בטוח שרטוריקה של ההפחדה ופנייה לרגש הדתי יספיקו כדי להכתיר נשיא. אם דווקא יספיקו, לטד קרוז יש סיכוי לא רע בכלל מול יריביו, לפחות במפלגתו שלו.