התבטאויותיו של ראש הממשלה בדבר הערבים שנוהרים לקלפיות בהמוניהם היכו ברבים כרעם ביום בהיר. אך מי שצפה בתנועת ענני הגזענות השחורים אל עבר מרכז השיח הפוליטי בישראל לא היה מופתע כלל. אין מרחק רב בין צמצום הפער שהשיג נתניהו ב-96 מול שמעון פרס, באמצעות הסיסמה "נתניהו. זה טוב ליהודים", לבין מסרי ההסתה המאיימים שהשמיע מעל כל במה שניתנה לו ביום הבחירות ובימים שקדמו לו. ההבדל הוא שהפעם ראש הממשלה עבר מעשיית צרכיו במימי הבריכה הבטוחים להטלתם מהמקפצה האולימפית.
נתניהו הפיץ סרטון: "הערבים מגיעים בכמויות אדירות אל הקלפי"
אלא שאפילו אם מרבית הישראלים לא היו רוצים לראות עצמם כמי שמשתתפים בדה-לגיטימציה של האזרחים הערבים, עצם העובדה שנתניהו סמך על האפקטיביות של טקטיקה זו מעידה שהגזענות כלפי הערבים הפכה לחלק נורמלי בציבוריות הישראלית.
האמירות לא יכולות להתפרש רק כלוקות בטעם רע, ובוודאי שלא מדובר במעידות חד פעמיות. אלה, יחד עם מופע ההתנצלות המבויים והמביש שבני הזוג נתניהו קיימו בביתם, נוטעות אצל מי שמעוניין בחיים משותפים תחושה עמוקה של ייאוש. משום שקשה לראות תכלית במאבק בגילויי הגזענות היומיומיים, כשהשלטון בישראל נתון בידי מי שמקדם אותה בצורה כל כך בוטה.
אך אם יש משהו שעולה בבירור מההידרדרות הקשה הזאת ביחסה של המדינה כלפי אזרחיה הערבים, המתגלה מחדש וביתר שאת בכל מערכת בחירות, הרי זה שהציבור שחפץ בחברה דמוקרטית אינו יכול להסתפק עוד בהשתתפות בבחירות כאמצעי להשפיע. אם אנו מאמינים שניתן לעצור את ההידרדרות במדרון הזה ולבנות חברה שתקיא מתוכה את גילויי השנאה, עלינו כאזרחים לעסוק בכך באורח פעיל ויומיומי.
אך כיצד? ראשית, עלינו להפנים ולהזכיר בכל עת כי השליטה הצבאית על מליוני פלסטינים נטולי כל זכויות היא המחולל העיקרי של נורמליזציית הגזענות בישראל. לא ייתכנו חיים משותפים של יהודים וערבים בישראל עד שהדה-הומניזציה שעושה הכיבוש לפלסטינים תיפסק. לא תיתכן חברה שוויונית ודמוקרטית בתוך גבולות ישראל, כשמעבר להם נרמסות זכויות אדם בסיסיות ברגל גסה. בלי קשר לדעתכם באשר לנוסחה המדינית שתביא לסיום המצב הנוכחי, האימוץ משמאל של רטוריקת "להיפטר מהפלסטינים" שנראתה על שלטי חוצות לאחרונה, מקדם את תפיסות העולם הגזעניות שעליהן נשען נתניהו.
ברור כעת שהשנאה, ששורשיה עמוקים בתודעה הישראלית, לא תסתלק במהלך קצר של קמפיין הסברה נוסח הצלת פרחי הבר. כדי לשנות את עמדות הציבור בטווח הארוך ולהטמיע ערכים של שוויון וכבוד האדם, נחוצה עבודת עומק במערכת החינוך החל מגילי הגן. עד שמשרד החינוך ייאות ליישם המלצות וועדות שהוא עצמו הקים (וגנז), יכולים הורים ואזרחים לעשות שינוי משמעותי בקהילות שלהם ולהשפיע על מערכת החינוך מלמטה; למשל לדרוש מבתי הספר להשתמש בעשרות תוכניות החינוך המצוינות שהוכנו לשם כך בארגוני החברה האזרחית ואושרו על ידי משרד החינוך.
עלינו כאזרחים לקחת חלק פעיל בפירוק חומות ההפרדה שבין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל. במקום רק להצביע למפלגות שיקדמו תעסוקה של ערביות וערבים, יש לפעול במקומות העבודה שלנו כדי שאלה יפתחו את שעריהם בפני מועסקים ערבים. אנו צריכים לדרוש שדוברים ערבים יהיו נוכחים על כל במה ציבורית ולסרב להשתתף בכנסים שלא ישותפו בהם. עלינו לתבוע מתן שירותים בשפה הערבית בכל מקום, ובעיקר בשירות הציבורי; לקחת חלק ביצירת עוד ועוד התקשרויות עסקיות בין יהודים לערבים למשל באמצעות ביצוע חלק מההזמנות מספקים ערבים ובחירה להיות בין לקוחותיהם של עסקים ערביים.
אך לא פחות מכל אלה, אנו חייבים לשים סוף לתהליך הנורמליזציה של גילויי השנאה והגזענות בכך שנאמץ אחת ולתמיד מדיניות של אפס סובלנות כלפיהם. אם אנו רוצים לבער את הנגע הממאיר הזה, אל לנו לקבל אף לא אחד ממופעיו. עלינו לדווח על כל מחיקה של השפה הערבית משלט, סירוב למתן שירות, הדרה או מדיניות לא שוויונית, לא פחות מאשר על כל תקיפה אלימה.
ראש הממשלה צריך לדעת שאנו, יהודים וערבים כאחד, לא הולכים לשום מקום ובכוונתנו להילחם על כך שהמולדת המשותפת שלנו תהיה נקיה מהחוליים שמקדמים את המשך שלטונו. אנו נצעד בדרך הארוכה שלבסוף תשמוט את קרקע השנאה תחת רגליו של מי שבחר להסית כנגד אזרחיו. כי הארץ הזאת היא גם שלנו.
הכותב הוא רכז הקמפיינים של קואליציית שותפות-שראקה המפעילה את האתר "כיפאיה" לדיווח ולטיפול של אירועי גזענות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים