איזו הצגה! איש ברעהו יכה. מלים עפות לכל עבר, ומייצרות טייפונים של שנאה השוטפים את הארץ. לא מתנצלים. לא מרגיעים, לא מתחשבים. ההמון מוסת. הדגלים מורמים לקראת הקרב של הכל בכל. למתים אין זכר, וזכר ימי עברו נעלמו. כל עילג מדקל את סיסמת החורבן, הווה אומר "בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש". ולאחר שנשבעו באלוהי ישראל, או באמה שלהם, תלוי בהעדפה, הם מתחילים להמטיר קיתונות של שנאה, חופרים בורות ותעלות כדי להתחפר לקראת ההסתערות המכרעת. לכולם יש זכות דיבור, אך אוי לו למי שמעז להמרות את פי האויב האידיאולוגי.
הרצועה הותרה, הלשון המרוסנת שוכנת לה במילונים מעלי-אבק. בחוץ, הכל גסות, רפש ובורות. לא מתנצלים יותר. יורים בין העיניים. הבליסטראות עפות לכל עבר, כולל רעייה שכולה שהעזה לדבר על שינוי שלטון. בועטים בה עד זוב דם, עד שנשמתה תצא כי לאדמה הקדושה חשיבות רבה יותר מיושביה. היורים את החיצים המורעלים אל עבר אלמנות צה"ל חוסים תחת קורת הגג של חופש העיתונות. אוי למי שיעז להפר את החיסיון הקדוש. מותו של בעל ואב לילדים במלחמה אינה תעודת כשרות לרעיה לומר את מה שעל לבה. חותמת הכשרות היא בבעלותם, והס מלערער על לטיפונדיה זו שהם קיבלוה, מאף אחד.
הערעור, משמעו תקיעת סכין בגב האומה היהודית, המוגדרת על ידי אותם יראים לאדמת הארץ, ובזים למתים עבור הגנתה. דעת משפחותיהם של הנופלים היא שתכריע את גורל יקיריהם, לשבט או לחסד. והמעז להמרותה, פי אדוני הארץ מות תומת על ידי מילים בוטות, גסות, קללות וגידופים. אוי לה לאותה אשת איש שנפל על משמרתו הפותחת חשבון עם חורשי המזימות: אם ראש ממשלה הורד מכיסאו בלחיצה על הדק אקדח הקדושים, על אחת כמה וכמה אמורים הציוויים לגבי בעלי תמותה רגילים. ומה שמותר לפריץ, אסור לאביונים.
ראשי מוסד לשעבר, ראשי שב"כ, רמטכ"לים או מפכ"לים בדימוס, המעלילים עלולות דם לשווא נגד מורם מן העם, אידיאל האומה ושלמות הבינה, גאוות הבריות ושמש העם היושב בציון שנולד למלוכה ונמשח לכל ימי חייו, דינם כי לא ידעו עוד זכר עלילותיהם ומעלליהם בשדה הביטחון, רמשים ושרצים ומזיקים אחרים הם. ולא ידעו עוד מנוחה כי ממלכת הישועים החדשים שכוננה עבור יחידי הסגולה הניחנים בתכנות טרנסצנדנטליות, לעולם היא חסינה בפני ביקורת.
לכל הטורים של פרופ' צ'לו רוזנברג
מה גס היה לבם של אלה, כאשר ישעיהו לייבוביץ טען שבארץ היהודים קמו יודו-נאצים, אשר ביום מן הימים ירימו יד על יהודים עצמם, כמו בימיו האחרונים של הבית השני הזכורים לדיראון עולם. גדפוהו ורדפוהו, והוא נותר בשלו. לעומת זאת, הנעלים והאמיצים, פטרוני האמונה ומפיציה, ל"ו הצדיקים, להם מותר להפיץ סרטוני תעמולה נאציים ממש כנגד יריביהם המרים והירודים. מותר להם להשתמש במוטיבים נאציים ממש, דר שטירמר, למשל, אך נוכח השליחות שלהם אסור לעמוד, אסור שלבם של האזרחים יהיה גס. שמאלנים הם נאצים נאלחים. ימנים לעולם אינם דומיהם, והמעז למתוח עליהם ביקורת, זכרו יוכתם, יושכח מלבות עם ישראל.
להקות, להקות, כזאבים טלואים רעבים, עומדים הם הכן וממתינים לטרפם. שיניהם ננעצות עמוק בבשרם וזכרם של מלעיזים סרוחים, מוגי הלב וקטני אמונה. נכון שהם אבדו את היקר מכל, את יקיריהם, בעליהם, ילדיהם, אך מה להם להלין על מס התקומה הגבוה? מי שנפל על משמרת הארץ במלחמות ישראל אינו מתקדש. הם, פטרוני הארץ, הם קובעים מיהו הקדוש, מיהו יהודי אמיתי, מיהו אויב העם. לייבוביצ'ים, דגנים, דיסקינים שטרנהלים וכו', אדמו"רי הביטחון, התרבות וההשכלה, מעולם לא יתעלו לדרגת אדמו"רי האידיאולוגיה הנכונה מבית היוצר של שטופי מוח ומאחזי עיניים.
"היטלר לא סיים את מלאכתו", יאמרו גזענים לעילא ולעילא כלפי גזע השמאלנים, האבולה היהודית, המאיימת על שלמות העם והארץ שלהם, כי להם היא הובטחה ולא רק ליורשי הנשרפים והנשרפות במחנות וגטאות, ולאלה אשר ניצלו והקימו כאן בית מחדש רק כדי לכרסם בביאת משיחם. עבור צוררי ישראל לא היה כל הבדל בין ימני לשמאלני, בין עוטה זקן או חובש כיפה, בין ילד בן יומו שנולד שלא בטובתו להורים יהודים, לבין נער או נערה שכל חטאם היה מוצא הוריהם. כאן, בארץ האבות, שלהם בלבד, כמובן, כאן תושלם הסלקציה. שמאלנים אינם שומרי מסורת, אינם דתיים, אינם בעלי חזקה על ארץ זו. הם רק הקימו מדינה, רק נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, בנו והפריחו שממה, ולא ידעו מנוחה. עתה, זמנם חלף-עבר, ורק הציונים האמיתיים, הם שיכתיבו את הדרך. לא, לא מתנצלים יותר.
פרופ' רוזנברג הוא היסטוריון המתמחה בנושאי ביטחון לאומי.
רוצים לפרסם מאמר בוואלה! דעות? לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד