פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בעלי מת, אז למי אכפת מהביקורת"

      אני ביקשתי לכתוב את הטור הזה. אני ביקשתי לנאום בכיכר. זה נכון שבעלי מתהפך בקברו, אבל זה כדי שיוכל לשמוע אותי טוב יותר. מיכל קסטן קידר, אלמנתו של דולב קידר ז"ל שנפל בצוק איתן, מגיבה לביקורת מערוץ 7

      "בעלי מת, אז למי אכפת מהביקורת"
      צילום: באדיבות ערוץ 10, עריכה: גדי וינסטוק

      (צפו בנאומה של מיכל קסטן-קידר שעורר את הביקורת)

      ניסיתי להזדעזע. באמת שניסיתי. כולם הזדעזעו, כולם התקשרו אליי מודאגים לשמוע שאני בסדר, שאני לא מדוכאת כי עיתונאי כתב עליי מילים שלא היו צריכות להיכתב. האמת, אני בדיכאון. אבל לא בגלל עיתונאי דלוח. זוכרים שבעלי מת? קצת פרופורציות.

      לא רציתי לכתוב עוד טור פוליטי, דעתני. בסך הכל, אני לא נחום ברנע. הגיע הזמן לחזור לכאב האישי שלי. אבל כנראה שאין ברירה, כי נשארו לי דברים להגיד והם חייבים לצאת. להתפנות.

      מיכל קסטן קידר בעצרת להחלפת השלטון בכיכר רבין, 7 במרץ 2015 (ראובן קסטרו)
      זוכרים שבעלי מת? קצת פרופורציות. מיכל קסטן קידר בכיכר רבין | צילום: ראובן קסטרו

      לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

      כתבו עליי שחבל שאני נותנת למפלגות לנצל אותי, לנצל את השכול שלי. שאשב בבית בשקט ואטפל בילדים שלי שצריכים אותי. אבל זהו, שאני לא בובה על חוט שאפשר לנצל. אף אחד לא פנה אליי, אף אחד לא שכנע אותי. לא לכתוב ולא לדבר. זה הכל הייתי אני. הטור הזה, שהתחיל כטור על הבחירות, הגיע ממני. מפניה שלי לוואלה. והנאום בעצרת גם הוא הגיע ממני. דיברתי עם חברים על ללכת לעצרת, ופתאום, בדחף של אותו הרגע, הרגשתי בבטן שאני חייבת לדבר. השגתי את המספר של המארגנים והתקשרתי, ברוב יומרה וחוצפה, וביקשתי שיעלו אותי לדבר, כי יש לי מה להגיד. יש לי דברים שאני חייבת להגיד. לא הגיוני שאף אחד לא מדבר על זה. ואם בצד השני רוצים בתגובה להביא לעצרת שכול משלהם, שיעשו את זה.

      כי זה העניין, השכול הזה הוא שלי. הוא לא של אף אחד אחר. גם להורים של דולב יש את השכול שלהם, וגם לאחים שלו, ולחברים שלו, ולמשפחה שלי כמובן, שאהבו אותו והעריצו אותו כמו בן וכמו אח גדול. וכל מי שעצוב וכואב על דולב, יש לו את השכול שלו, והוא יכול לכבד אותו בדרך שלו. אני בוחרת בדרך שלי, וכמו שאין רק דרך אחת להתאבל ולהתמודד, כך אין דרך אחת להזכיר ולכבד ולהנציח.

      הלוויתו של סגן אלוף דולב קידר (נועם מושקוביץ)
      מה המשמעות של לכבד את השכול, לתלות עוד תמונה? מיכל קסטן קידר בהלווית בעלה | צילום: נועם מושקוביץ

      אבל השכול שלי? ההתמודדות שלי עם אובדן האהבה שלי והעתיד כפי שבניתי וראיתי אותו? הוא שלי, כל כולו שלי, ואני אעשה איתו מה שאני רוצה. ואם אני רוצה לנצל אותו למטרות שאני מאמינה בהן, אני אעשה את זה.

      ואגב, אין לי בעיה עם ביקורת עליי או על הנאום שלי. ברור לי לגמרי שברגע שהוצאתי את עצמי ממשבצת האלמנה הייצוגית, זו שמגיעה לטקסים כדי שיכבדו אותה ואת השכול שלה, אני מעמידה את עצמי לביקורת. ותפסיקו להגיד שאסור להגיד דברים לאלמנה ואסור לבקר אותה, ואין שופטים אדם בצערו. הצער שלי, היגון שלי, לא מחק לי את השכל ולא מחק לי את הדעות. הוא רק חידד אותן יותר. והבהיר לי שאי אפשר לשתוק, ושיש לי חובה, כמי שסובלת יום יום מהתוצאות של המדיניות הנוראה, לדעתי, של ההנהגה שלנו, לקום ולהגיד את זה. וכן, אין לי יותר מה להפסיד. אתם באמת חושבים שטוקבקים, נוראיים ככל שיהיו, באמת יכולים לזעזע אותי?

      ואומרים לי שאני לא מכבדת את השכול, ושאני לא מכבדת את זכר בעלי, ושדולב בטח מתהפך בקברו. אז כמי שמכירה הכי טוב את דולב, תאמינו לי שאולי הוא מתהפך, אבל זה רק כדי שיוכל לשמוע אותי יותר טוב מתוך הקבר מכוסה הבטון שלו. כי דולב תמיד אמר וחינך את המפקדים שלו שאם יש משימה שאתה חושב שצריך לעשות, תעשה אותה בעצמך. ובכל פעם שהייתי מתעמתת איתו על דברים שהיה צריך לעשות כמג"ד בצה"ל, כמו עצירת מפגינים, או מניעה מפליטים להיכנס לישראל, היה אומר שעדיף שהוא יהיה זה שיעשה את זה, ולא מישהו אחר. כי אם יש משימה לעשות, תעשה אותה בעצמך. גם אם זה אומר להתלכלך, ולהיפגע, ולספוג את הביקורת – תעשה אותה בעצמך, ואל תסמוך על אחרים שיעשו אותה בשבילך.

      ואם אני חושבת שהממשלה הזו תוביל לעוד מלחמות ועוד הרוגים ועוד אלמנות כמוני, אני לא אשב בצד ואהיה ייצוגית ואחכה לחברות החדשות במועדון האלמנות. ואני בטוחה שדולב גאה בי כל כך, גם אם הוא לא בהכרח מסכים עם כל מה שאני אומרת. ואגב, זה לא אמיץ לעמוד על הבמה ולדבר. להילחם ולהסתער על מחבלים ולמות זה אומץ. אני פשוט אומרת את מה שאני חושבת. וזה לא אמיץ ולא מפחיד, זה משחרר ומשמח ואפילו מרגש. וכל מה שאני עושה זה כדי לכבד את השכול. מה המשמעות של לכבד את השכול? לתלות עוד תמונה של דולב על הקיר? לפתוח לו עמוד זיכרון בפייסבוק? לרוץ למענו במרתונים ולגייס כסף למלגות על שמו? אנחנו עושים גם את זה. אבל גם לכבד את השכול ואת זכרו של דולב אני אעשה בדרך שמתאימה לי, כי זה השכול שלי. הוא לא שייך לאף אחד אחר.

      מיכל קסטן קידר ובעלה דולב קידר (באדיבות המצולמים , מהאלבום המשפחתי)
      מיכל עם בעלה, סא"ל דולב קידר ז"ל

      ואני מנציחה את דולב דרך המילים שלי, דרך הכאב שלי, וכן, דרך המעורבות שלי. וזה לא כניסה לפוליטיקה, כי הפוליטיקה לא מעניינת אותי, אבל החיים שלי כאן כאזרחית מאוד מעניינים אותי. והעולם והמדינה והחברה שהילדים שלי חיים ויחיו בה, מאוד מעניינים אותי. וחובתי לנסות להשפיע עליה בדרכי. אז אני לא מתביישת להגיד שאני מנצלת את השכול ואת זכרו של דולב. אני עושה את זה בגאווה, כפי שאני בטוחה שדולב גאה בי על הדרך שבה בחרתי, כי זו תמיד הייתה הדרך שלו.

      ועוד הערה אחרונה. כל מי שלא אוהב את הדברים שלי, מוזמן או לא להקשיב, או לבקר אותם. כי אני רוצה שתשפטו אותי בכאבי. רק בבקשה, בלי הערות על המראה החיצוני. אני בכל זאת אישה, ומכל הטוקבקים המתלהמים עליי, הכי כאבו היו אלה שאמרו שאני נראית כמו אביב גפן, או במילים אחרות "מה זה הפרצוף הזה נשמה, תעשי משהו עם עצמך".

      בעלה של מיכל, סגן אלוף דולב קידר, נהרג במהלך "צוק איתן"