לפני כשבע שנים עלתה א' לישראל מאתיופיה עם בעלה ושלושת ילדיהם בתקווה להתחיל חיים טובים יותר, אולם מאז חוותה תלאות רבות. פרט לתקיפה מינית וגירושים, חברות רבות בארץ ניצלו את העובדה שא' לא יודעת עברית והחתימו אותה על שורת הסכמים שגרמו לה לחובות כבדים. רק בזכות התערבותה של עמותת ידיד למען אוכלוסיות מוחלשות, היא מקווה להתאושש.
א' ומשפחתה עלו לישראל בשנת 2008 מאתיופיה. הם שהו במרכז קליטה ולאחר מכן הצליחו לרכוש דירה ביפו באמצעות מענק של משרד הקליטה ובאמצעות משכנתה. א' הלכה ללמוד באולפן, אך נכנסה להיריון ולכן לא סיימה את לימודיה. א' התחילה לעבוד למחייתה בחנות ובאחד הימים בעל החנות פגע בה מינית. לדבריה, היא צעקה, אך איש לא שמע אותה ולבסוף היא הצליחה להימלט לביתה.
שכנתה הבינה שמשהו לא כשורה וא' סיפרה לה שנשדדה. בלחץ השכנה הגישה א' תלונה במשטרה ולא סיפרה לאיש את שאירע באמת. לאחר כשנה הבין בעלה מה באמת קרה כשא' צעקה מתוך שינה. "הוא לא הבין וטען שאני גרמתי לזה", תיארה א', "זו הייתה תקופה קשה שבה לא הצלחנו לחיות ולבסוף החלטנו להתגרש. זה שלא שגרתי אצלנו".
א' נותרה בבית עם ארבעת ילדיה בני 6 עד 17, כשהיא מתקיימת מדמי אבטלה. מהר מאוד הבינה א' שעליה לצאת לעבוד אם היא רוצה לשרוד, כיוון שהיא לא מקבלת את דמי המזונות. "מהר מאוד הבנתי שאני חייבת לצאת לעבוד כי האפשרויות הן לחיות על מזונות של 1,500 שקלים מהביטוח הלאומי או שכר אמיתי של 5,300 שקלים", סיפרה א'. לדבריה, כשהגיעה לביטוח לאומי הם סירבו לשלם לה כסף נוסף מאחר שהיא מרוויחה מעל 5,000 שקלים. "כאילו שזה סכום שניתן לכלכל עמו משפחה של חמש נפשות", אמרה א', "אבל אני מעדיפה לעבוד ומנסה להסתדר עם הילדים ובית הספר".
א' החליטה לנהל את משק הבית, אך בשל העובדה שאינה יודעת קרוא וכתוב היא חתמה על הסכמים שאינה ידעה מה כתוב בהם. רק כשהחלו ניתוקים ועיקולים בגין אי תשלום חשבונות היא הבינה שהיא בחובות.
"יום אחד ניתקו לנו את החשמל, יום אחר ניתקו לנו את הגז, פתאום אני מבינה שיש לנו חוב לחברת סלולר, אבל כל זה הגיע בהפתעה כי היו הוראות קבע", תיארה א' את שגרת החיים הקשה. "מסתבר שהייתה ספרה לא נכונה. כנראה שנתתי מספר שגוי וחתמתי איפה שאמרו לי. היום אני מבינה שלא ניתן לחיות ככה. באתי לבנק והפקידה הפנתה אותי לעמדה אוטומטית, היא טענה שאין לה זמן לעזור לי במשהו שאפשר לעשות לבד, אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יודעת לתת מספר פקס ואני לא יכולה להיכנס לאינטרנט ולבדוק כמו כשכולם עושים. כשאני כבר מצליחה לומר לאדם שמולי שאני לא יודעת לקרוא ולכתוב, תמיד אומרים לי 'תסתדרי' ואיש לא מנסה לסייע במציאת פתרון", הוסיפה א'.
לדבריה, "קשה כאן מאוד. לפעמים אני חושבת שאולי היה עדיף למות מאשר לחיות באופן שבו אנחנו חיים. אין לי מה לתת לילדים. קר, לפעמים אין חשמל, אין גז ואין עם מי לדבר. איש לא מקשיב", אמרה א'.
"המדינה והרשויות פשוט מדלגים מעל נשים כאלו"
א' מצאה את עצמה חסרת אונים, עד ששכנתה הפנתה אותה לעמותת "ידיד", ארגון המסייע לאוכלוסיות מוחלשות. לראשונה היה מי שהקשיב לה וניסה לסייע לה. שם, היא שלפה מכתב מהתיק וביקשה ממיה טל, מנהלת מרכז העמותה בתל אביב, שתקריא לה מה כתוב. השתיים הופתעו לגלות כי סכום של 50 אלף שקל ממתין לה בקופת בית המשפט, כפיצוי שנגזר על אותו מעסיק מטריד לשלם לה.
"כשא' הגיעה אלינו, ביקשתי שתכתוב את מספר הטלפון שלה על הטפסים שלנו", שחזרה טל את פגישתה הראשונה עם א'. "היא אמרה שהכתב שלה לא ברור, אז אני כתבתי והיא החזיקה את הדף הפוך. אנו רואים את זה כל הזמן. המדינה והרשויות פשוט מדלגים מעל נשים כאלו ואדישים אליהן ולקשיים שלהן. אנו רואים אטימות מערכתית שהפכה עם השנים לאטימות מצד נותני השירות. א' לא יכולה לקרוא תדפיס, לא יכולה להיעזר באפליקציה ולא יכולה לראות את המידע בעמדה הממוחשבת או באינטרנט. אפילו מספר פקס היא לא יכולה לרשום כדי שיעבירו לנו את המידע. א' שקופה למערכת", סיכמה טל. בימים אלו מחפשים עבורה מורה ללימוד קרוא וכתוב.
גם סמנכ"ל עמותת ידיד, רן מלמד, מכיר את הסיפור של א'. "תעודת עניות לחברה הישראלית", הוא טען. "זה כתב אשמה של אישה גיבורה נגד מערכת ממשלתית בירוקרטית וחסרת יכולת לסייע למי שצריך באמת. מערכת שמעדיפה לקבור במקום להושיט יד למי שזקוק לה".
א' מתקשה לקבל את היחס כלפיה, אך מנגד מתקשה לצעוק או להתלונן. "זה לא יחס שאמור אדם לקבל. לא משנה מה הוא מבקש", היא אמרה. "כשרצו שאחתום כולם היו ממש נחמדים, אבל אם אדם זקוק לעזרה אף אחד לא רואה אותו. אני מרגישה שהכל כל כך קשה. אני מתפללת שמשהו טוב יקרה, אולי זה יעזור".
לפניות לכתבת דנה ווילר פולק: danawp@walla.co.il