לפני כשבועיים פורסם כי יותר מ300 בני אדם נהרגו בזמן שניסו לחצות את הים התיכון מצפון אפריקה לאירופה. בדומה לאלפים אחרים, המהגרים ככל הנראה היו בדרכם לאי למפדוסה האיטלקי הממוקם בלב הים, ומשם תכננו לנוע אל תוך יבשת אירופה בתקווה למצוא חיים טובים יותר שם.
תופעת ההגירה בציר צפון אפריקה-אירופה איננה חדשה. במשך עשרות שנים התנקזו בחופי תוניסיה, לוב ומרוקו, מהגרים מצפון אפריקה ומלב היבשת, אשר ששו לעבור להתגורר באירופה. דרכם מאז ומתמיד לא הייתה פשוטה; הם משלמים במיטב כספם (המועט) לגורמים בתעשיית ההברחות הפורחת, ובדרך ליעדם הם חשופים לאלימות קשה, בהן מינית. במידה ושרדו את המסע בים לרוב יועסקו ביבשת המובטחת בעבודות כפיים קשות, לא חוקיות, ללא שמירה על זכויותיהם ובמקרים רבים על ידי מעסיק מפוקפק.
ציר ההברחה בים התיכון הוא רק אחד מני רבים בדרך לאירופה, אך הוא הקטלני ביותר. המעבר בסירות, לעתים קטנות ובינוניות, בים הסוער, גובה קרבנות אין ספור. בשנה שעברה לבדה נהרגו בים יותר מ-3,000 גברים ונשים אשר איתרע מזלם.
התופעה המדוברת מעוררת דיון בבירות אירופה. האם צריך לסייע למהגרים (הלא-חוקיים) כדי שלא יטבעו ומשם להחזירם למדינתם? או האם צעד שכזה רק יעודד גלי הגירה נוספים? איטליה, המהווה תחנה ראשונה עבור רבים - הריצה בשנה שעברה את התכנית הימית Mare Nostrum, הן במטרה לבלום את ההגירה והן על מנת להציל את חייהם של המהגרים. על פי מקורות שונים, הם חילצו עשרות אלפי בני אדם, והחזירו רבים מהם לארץ מוצאם. בעקבות מחסור במשאבים התכנית הופסקה, וכיום חלק ממדינות אירופה משתפות פעולה בפטרול החופים ובשמירה על הגבולות בים, אך ללא מנדט לחיפוש סירות והצלת מהגרים בסכנת חיים.
אירופה מתקשה להתמודד עם האתגר. במסגרת ניסיונותיה לבלום את גלי ההגירה, מדינות רבות חתמו על הסכמים בילטרליים שנויים במחלוקת עם חלק ממדינות אפריקה, על מנת שאלו יפעילו אמצעי בקרה מחמירים יותר בגבולותיהן. אירופה גם מעדיפה להשקיע בהרחבת הגבולות הפיזיים לצורך עצירה והרתעה: עוד חומות, עוד גדרות, עוד פטרולים בים. אך תנועת המהגרים מצפון אפריקה ממשיכה.
השיח התקשורתי והציבורי סביב גלי ההגירה מאפריקה נוטה להיות לרוב פופוליסטי או שטחי. הוא עוסק רבות במספרים, בסיפורים אישיים טרגיים, בתגובות של פוליטיקאים ובמכשולים הפיזיים הנוספים שמוצבים בין היבשות. מעטים עוסקים במקור האמיתי של התופעה - הפערים הכלכליים העצומים בין אירופה העשירה לבין צפון ומרכז אפריקה העניות. מדינות אפריקה מודרות ולא נהנות מפירות הסחר הגלובלי. אחוז היזמים במדינות צפון אפריקה ברצפה, כמות הסכמי הרכישה-מיזוג וההשקעות החיצוניות עדיין נמוך למדי ולא קיים שיתוף פעולה מסחרי עמוק בין מדינות היבשת עצמן. חוסר היציבות הפוליטית לאחר "האביב הערבי" והשחיתות השלטונית רק מרתיעים עוד יותר משקיעים פוטנציאליים.
הפער הכלכלי הקרדינלי גם מדרבן את המדינות האפריקאיות עצמן לעודד הגירה ולהרפות במעט את האכיפה על גבולותיהן. מעברם של מהגרים צעירים לאירופה לא רק משחרר מעט לחץ משוק העבודה המוגבל בלאו הכי, אלא גם מהווה מקור הכנסה חשוב למדינה, בעיקר על ידי כספים הנשלחים מהתושבים הגולים אל בני משפחותיהם. תנועת המהגרים הערה גם מהווה מנוף לחץ פוליטי על מדינות אירופה, שבתמורה להגבלת ההגירה עשויים להזרים כספים רבים לשלטונות אפריקה (שלא תמיד ינוצלו כראוי).
כל עוד הפער הכלכלי יימשך, התמריץ להגירה יגבר על כל גדר או סירת פטרול. המהגרים ימצאו צירי הברחה נוספים ופתרונות יצירתיים (ומסוכנים) יותר על מנת להגיע לאירופה. גבולות פיזיים עשויים לרסן במידה מסוימת את תנועת המהגרים, אך בשל הפערים הכלכליים המשמעותיים, מהגרים עניים עדיין יהיו מוכנים לקחת את הסיכון. הפתרון אם כך הוא לא בהכרח עוד פטרולים ועוד חומות, אלא הבראת השווקים הכלכליים האפריקאים תוך ניסיון לשלבם בשוק הגלובלי העולמי. עד אז, חומות המבצר האירופאי ימשיכו להיסדק.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד