"אשתי בוכה בלילות"
כשאמו של בני ספקטור, עובד במפעל "תרכובות ברום" בן 53, אושפזה בבית החולים לצורך ניתוח, הוא ישב בציפייה דרוכה מחוץ לחדר הניתוחים. אולם, למרות הדאגה הגדולה למצבה, והעייפות הרבה שהייתה מנת חלקו, כשהגיעה העת לצאת למשמרת בעבודה הוא לא היסס ונסע למפעל. "הכול כדי לא לדפוק משמרת", הוא אומר. כך היה, לדבריו, גם אחרי שהוא עצמו אושפז בבית החולים כדי לעבור צנתור בלבו או כדי להוציא אבנים מהכליות. "אף פעם לא התלוננתי, חזרתי לעבוד במהירות האפשרית", הוא מדגיש.
לכן, כשקיבל את מכתב הפיטורים מההנהלה אחרי 28 שנות עבודה, שבו נכתב כי אין לו מוטיבציה, הוא נשבר. "קיבלתי את המכתב בתדהמה", אומר בני, שמשתומם על היחס המנוכר וחסר הכבוד של ההנהלה ביחס לעובדים. "עברתי הרבה בחברה. משמרות, לילות, חגים", הוא אומר, "אנחנו לא עובדים במפעל שוקולד, עובדים עם חומרים מסרטנים. לא כל אחד יסכים לעבוד במשמרות עם חומרים כמו שלנו. בכל המלחמות הופענו ולא נעדרנו יום אחד, גם כשהיו לנו ילדים קטנים".
בינתיים הילדים גדלו, אך התלות הכלכלית שלהם בהורים נותרה בעינה. "יש לי שני ילדים גדולים שלומדים באוניברסיטה ואני תומך בהם", מסביר בני את הקשיים הכלכליים שמשפחתו עתידה להיכנס אליה עם פיטוריו. "אנחנו לא מצליחים להירדם. הולכים ב-2:00 בלילה לישון ומתעוררים כבר ב-6:00 בבוקר, אני שומע את אשתי בוכה בלילות".
ועדיין, בני מנסה להישמע אופטימי. "אני קורא מכאן להנהלה: תתעשתו - אנחנו ננצח. לא תשברו אותנו. נאכל לחם ומרגרינה, אבל אנחנו ננצח".
"הכוכב של 'תרכובות ברום'" פוטר אחרי 46 שנה
ב-1970, כשהיה רווק בן 20, הגיע אמיל פריג'ה לראשונה לשערי מפעל "תרכובות ברום". "לא היו לנו הסעות למפעל, היינו מגיעים בטרמפים", הוא נזכר. "גם לא היו לנו מקלחות (בעבודה), היינו מתקלחים עם מים קרים". החודש, 46 שנים אחרי, כשהוא בן 65, אב לארבעה ילדים וסב ל-12 נכדים, הוא הופתע לגלות יום אחד מכתב מודבק על דלת ביתו, ובו הודעה להגיע לשימוע לפני פיטורים. ניכור, כבר אמרנו.
"מה שעשו לי זה עוול, בושה", תוקף פריג'ה, שהחליט לנקוט בצעד מחאתי ולא להגיע לשימוע שנקבע לו. "ההרגשה קשה מאוד, ממש פגיעה בלב. אני מרגיש מושפל". את מה שהוא חושב על ההנהלה הוא דואג שלא להסתיר. "זו בושה וחרפה. למנכ"לים נותנים דיבידנדים ואני אחרי 46 שנות עבודה מרוויח מאה שקל לשעה 18 אלף ברוטו בחודש, 12 אלף נטו. אומרים שאנחנו מרוויחים 40 אלף שקל, איפה 40 אלף שקל? על מה הם מדברים?
"קיבלתי שלוש פעמים פרס מנכ"ל ושלוש פעמים פרס עובד מצטיין ארצי", הוא מתגאה בעברו המפואר. "אם יש כוכב, אני הכוכב של 'תרכובות ברום'". "עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר בעבר יגאל אלון, אולם המחשבה הזו לא חלפה במוחם של קברניטי כיל. "אני לא יודע מה יהיה", אומר אמיל. "אחרי כל כך הרבה שנים, צריך לבקש נדבות".
"לא ייתכן שהמנהלים ירוויחו מיליארדים ויפגעו בעובדים"
"מסתבר שאנחנו רק מספר, לא שווים שום דבר", אומרת ליבי רות, עובדת במפעלי ים המלח בת 63, נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים. כבר 43 שנים, מגיל 20, היא עובדת במפעל. כמו רבים מחבריה, גם היא לא ציפתה שכשיחליטו להיפרד ממנה, לא יודיעו לה באופן מסודר, אלא ישאירו לה מכתב על סף ביתה.
"בחיים לא חלמתי שאני אסיים במקום העבודה שלי בצורה כזו", אומרת ליבי באכזבה מהולה בעצב רב. "אני נותנת את הנשמה שלי בעבודה, מנהלת את השוק המקומי ומובילה מכירות בהצלחה, אבל אף אחד לא יודע להעריך". לדבריה, "אין להם סיבה לפטר עובדים במפעלי ים המלח. העובדים נאמנים, רוצים רק להתפרנס בכבוד. לא יכול להיות שהמנהלים ירוויחו מיליארדים ויפגעו בעובדים".
"הייתי למעלה, ועכשיו מרחמים עליי"
את מכתב הפיטורים של קובי חליבה ממפעל "תרכובות ברום" בן 35, בחר השליח למסור דווקא לבתו הקטנה. "פשוט מביש. מבזה אפילו", הוא אומר בכעס. מאז, כבר שלושה שבועות, יושב חליבה בבית בשל החלטת הוועד להשבית את הפעילות, ומחכה לראות מה יהיו התוצאות של מאבק העובדים הנרחב.
"ההרגשה אחרי שלושה שבועות בבית קשה", מודה חליבה. "הילדים שואלים אותך: 'אבא, למה אתה לא הולך לעבודה? קשה להסביר את זה. זה לא נעים". לדבריו, קושי נוסף הוא היחס מהסביבה . "אני זה שתמיד הייתי למעלה ופתאום אנשים מרחמים עליי, מסתכלים עליי בעין לא יפה. אין לי מילים כמה ההרגשה הזו נוראית", הוא אומר בעצב.
הפתרון למשבר לא מסובך, לשיטתו. כמו בכל סכסוך אנושי, חליבה יודע שגם כאן בסופו של דבר הצדדים היריבים פשוט צריכים לשבת ולדבר. "מה שיקרה בסוף הוא שההנהלה תתעשת ויחד עם הוועד יגיעו להסכמים, ולכן חבל על הזמן שאנחנו יושבים בבית", הוא מבהיר. "אנשים נפגעים גם העובדים, וגם החברה. אנחנו קוראים להנהלה ולחברי הוועד להתעשת ולדבר".
לפניות לכתב יניר יגנה: Yanir9310@walla.com