מהפכן וג'נטלמן, פרידה מאורי אורבך

ההערות הציניות שלו שהתפרצו תמיד בחינניות גם מיריבו הפוליטים הפכו את השר שהלך אתמול לעולמו למקובל על ידי רבים. פנחס וולף, ששימש כדובר הבית היהודי, נפרד מהאיש שסימל את היציאה מהגטו המגזרי

  • אורי אורבך
פנחס וולף

אורי אורבך תמיד פעל בצורה הפוכה מדרכי פעולה של הרבה קולגות: סטיריקן שלא פוגע, עיתונאי חף מדורסנות, איש מפלגה נטול אויבים, שר בלי יהירות, אידיאולוג הנוהג כבוד גם בשונים ממנו. אוהב את דרך האמצע, אך משחיז מילים חריפות כדי להגן על אמונתו. להטוטן שפה שביטא את דעתו לא פחות מבמילים ומבאותיות גם באמצעות שפת הגוף והבעות הפנים. בגופו הצנום אורי הכיל כל כך הרבה, הצליח לעשות מהפכה גדולה שהחלה בבית גידולו הציונות הדתית וכבר מזמן הפכה לנחלת הכלל. הוא היה הקול החד והנוקב, השפוי, הישר ומאיר הפנים של הציונות הדתית.

הכרתי את אורי באמת בשנתיים האחרונות, מאז שהתחלתי את תפקידי כדובר הבית היהודי. למדתי להכיר את עומק מחשבתו, לראות את הציניות שלו מתפרצת בחינניות שסוחטת חיוך גם מיריבו לוויכוח. בישיבות הסיעה הוא תמיד היה הרוח הרעננה. המשפטים שזרק לחלל האוויר גם בדיונים נוקבים, המבטים שלו, כל אלו גרמו לי לחייך. הבלחות הסמסים שלו באמצע ישיבות הסיעה, המילים שמביעות בדיוק את מה שאני חושב, הפוזיציה שתפס – "פוזיציית 15:30" – כשהחלו דיונים בנושאים שלא היו לרוחו הליברלית, היו רגעי שפיות קטנים בעולם פוליטי סוער. תמיד ידעתי שכשאני שולח את אורי להתראיין אני יכול להיות רגוע, ולא משנה כמה קשה המראיין או יריבו לפאנל. תמיד יהיו לו את המילים הנכונות בזמן הנכון.

אורי סימל יציאה מהגטו המגזרי בשנים האחרונות. כילד גדלתי על ספריו "אולי בשבת יזרקו סוכריות" ו"סבא שלי היה רב", ספרים שתיארו בחן ובקלילות את המציאות הישראלית. כנער מצאתי אותו מחדש בתכנית "המילה האחרונה", שיצרה לראשונה שיח אמיתי וכנה בין שני צדי המתרס הפוליטי. הוא היה עיתונאי מוכשר, כזה שידע להמחיז את המציאות באופן שהיה בא לך להביט בה בעיניים פקוחות, למרות היותה קשה או פארודית, עד כדי כך שביום שעזב לפוליטיקה כבר התגעגעתי.

עוד בוואלה!

שתלים קצרים - פתרון להשתלת עצם

מרפאת ד"ר עמית שחם רפואה אסתטית
לכתבה המלאה
"עיתונאי מוכשר, כזה שידע להמחיז את המציאות באופן שהיה בא לך להביט בה בעיניים פקוחות". אורי אורבך (צילום: נמרוד סונדרס)

אין איש ממנהיגי הציונות הדתית, שהצליח להיות הפה של בני ובנות הציונות הדתית יותר מאורי. אותם אלו שלא הרגישו צורך להקצין או לצעוק כדי שישמעו. אותם אנשים שמאמינים בתורה ועבודה ומבינים שכשדבריך נכונים, גם אם אתה לוחש, הם יישמעו, ואולי ביתר שאת.

אבל יותר מכל – הוא היה איש של חזון שביצע מהפכות בתקשורת ובפוליטיקה. לפני 20 שנה התווה את הדרך של צעירי הציונות הדתית להיכנס לתקשורת עם מאמר "הטובים לתקשורת", וכשחובשי הכיפה הסרוגה התבססו בתקשורת הוא התפנה למימוש החזון הבא: יציאת הכיפות הסרוגות מהמגזריות והשבטיות שאפיינו את המגזר בשנות המפד"ל הלא ממש מפוארות. משהו שהיה נראה בלתי אפשרי. את פירות אצילותו הוא זכה לראות בקדנציה הנוכחית: "הציונות הדתית תחזור כמעט מן המתים אל מרכז הזירה הפוליטית. זו תהיה בשורה אדירה מאוד עם 8, 9, 10 מנדטים", אמר בדוכן הנואמים בשלהי הכנסת ה-18. מיותר להכביר מילים על מקומה של הציונות הדתית על המפה הפוליטית היום.

הרבה פעמים אנשים גדולים נפטרים צעירים. מה שלאחרים לוקח עשרות שנים לעשות הם מצליחים לעשות בשנות חייהם הקצרות. בשנותיו הקצרות אורי אורבך הצליח להטביע חותם וטביעות אצבעותיו ניכרות בחלקים גדולים של העשייה הציבורית. זוהי מהפכה של איש אחד.

הכותב שימש כדובר סיעת הבית היהודי בכנסת האחרונה

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully