פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אג'נדה שמאלנית ושנאת מתנחלים בבג"ץ

      רוב בעלי הקרקע הפלסטינים עליה הוקמה עמונה לא תבעו את אדמותיהם חזרה ובכל זאת בג"ץ הורה לפנות את ביתנו תוך שנתיים. ביישוב מקווים שהממשלה הבאה לא תאפשר זאת

      לפני קרוב ל-20 שנה, קצת אחרי שהשתחררתי משלוש שנות שירות ב"גולני", טלפן אלי חבר ששירת איתי וחזר מהודו. "אביחי, אתה חייב לבוא לכאן. מצאנו מקום סוף הדרך. הכי שקט הכי נקי הכי גבוה בארץ. 'סטלה' לא נורמלית. תבוא", הוא אמר. אחרי כל זה איך אפשר שלא לבוא?

      כשהגעתי, קיבלו אותי החברים בלבביות אופיינית למטיילים בהודו ומבט "סבבי". הם עוד לא יצאו מהטיול אבל כל מה שהם אמרו היה נכון. שמיים אין סופיים, ים המלח והרי מדבר יהודה אי שם למטה. בשקיעה הרי אדום נצבעו מאדום עז, אדמה חומה, ריחנית ורעננה. ושקט. מלא שקט.

      זה היה המפגש הראשון שלי עם עמונה. אחרי באו עוד ועוד סטודנטים. ציונות פשוטה עם קורטוב של חופש מתמיד. מעין כפר סטודנטים לא רשמי. באחד הערבים בא ראש המועצה ודיבר על "יישוב עם מאות יחידות דיור", ואנחנו חשבנו - רק אל תהרסו לנו את הפסטורליה.

      פרק זמן חלף, עוד זוג "נולד", עוד בית נבנה. וכך, שנה אחר שנה, הפכנו מסטודנטים רווקים לזוגות צעירים עמלי יום, הורים לילדים רכים. ועוד קצת והילדים גדלו ועוד קצת והשתילים פרחו ועוד קצת והעצים לבלבו, גני ילדים נפתחו, בית ספר יסודי הוקם, ועוד קצת והילדים הלכו כבר לתיכון והינה הגדולים שבהם קיבלו כבר צו גיוס ומיעוטם כבר חויל ונצבע בירוק. והינה, אפילו בנו שיבה זרקה את קוויה האפורים.

      מאחז עמונה. יוני 2013 (יח"צ , צוריאל כהן-ארזי, סוכנות תצפית)
      "רק אל תהרסו את הפסטורליה". עמונה (צילום: צוריאל כהן-ארזי, סוכנות תצפית)

      ולפתע נקבע פסק דין עמונה שפסק שהכול יפונה תוך שנתיים. מרקם חיים של 50 משפחות שנולדו ונבנו כאן, מאות ילדים שאישיותם עוצבה כאן, זיכרונות שנלקטו, עשרות בתים שנבנו בדם יזע ודמעות, עשרות דונמים של כרמים שנטעו, נשים שהיכו באדמה החומה והטריה שורש עמוק של תודעה של בית, זוגות צעירים שצמחו כאן והתברכו באהבה ואחווה ושלום ורעות, שאלוהים החזיק להם את ידם בלידת בנם הראשון כמו גם בלידת בנם השביעי ואת שניהם הם גידלו כאן על ההר הטוב הזה. כל אלו ייגדעו. "יפונו" – אין מילה סטרילית יותר למעשה כואב כל כך. "יפונו" – משל היו אבני חצץ דוממות.

      התביעה של עמונה הוגשה על ידי בעלים של חלק קטן מחלקות היישוב. רוב הבתים מצויים על קרקע שהבעלים שלה לא תבע את התושבים וככל הנראה אינו מצוי ביהודה ושומרון או בישראל.

      כשעל כף אחת של המאזניים מצוי סבלם של מאות נפשות, טף נשים וגברים, כמו גם הנזק הממוני העצום שייגרם להם, ועל הכף השנייה של המאזניים אין נפגע שתובע – פשוט אין תובע – לא ברור מדוע ממהר בית המשפט העליון לקרוע את אותן נפשות מביתן. אם הבעלים של הקרקע היה נהנה מהקרקע לאחר עקירת התושבים ממנה – ניחא. אבל הבעלים אפילו לא תובע. הוא בכלל לא ביהודה ושומרון. איך בית המשפט מגיע לתוצאה כזו? רק מכוח אג'נדה שמאלנית מובהקת מלווה בשנאת מתיישבים, המנצלת כל הזדמנות למנוע שהיה של יהודים ביהודה ושומרון.

      זה ההסבר היחיד להצדקת טראומה לכל החיים למאות ילדים ולעשרות משפחות. וזו עקירה – אל תתנו שיכבסו לכם את השפה. זה לא פינוי - פסולת מפנים, אנשים, משפחות, ילדים – את אלו לא מפנים אלא קורעים מביתם וממרכז חייהם. אין הסבר אחר מלבד שנאה.

      ממשלות ישראל בשנים האחרונות היו צריכות לפעול להסדרת אלפי הבתים ביהודה ושומרון המצויים על קרקע פרטית ובכללם בתי היישוב עמונה. זה לא נעשה, והמחדל הזה עומד לפתחינו. כולי תקווה ואמונה שהממשלה הבאה תעשה הכול על מנת להסדיר מעמדם של בתים אלו בדרך של חקיקה עוקפת בג"ץ. רק כך יוצאו אלפי משפחות מטווח הסכנה.

      לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד