"את יודעת מתי נגיע למנוחה והנחלה? כשלא אצטרך להתראיין בשם בדוי. כמו עם ריטלין. פעם אף אחד לא היה מסוגל לומר שהוא לוקח ריטלין. יום אחד גבר יוכל לספר שהיה גבר אלים ולא יזכה למבטים, ולביקורת".
היום אתה מסוגל להסתכל במראה ולהגיד "הייתי גבר מכה"?
"לא, כי זה עובד גם עליי - הסיפור של 'אנחנו לא כאלה'. כי גם אצלי בראש 'גבר מכה' זה מי שחוזר כל יום הביתה, שיכור ומכה את אשתו. ביום אחד הבנתי שאין דבר כזה, אין את הדמות המפחידה והמאיימת הזו שאנשים מציירים לעצמם בראש. הסטראוטיפ איננו, הוא פשוט לא קיים".
הם יושבים במעגל בחדר משרדי במרכזו שולחן קטן, שישה גברים שבכל הקשר אחר היו נראים כמו במפגש חברים ותיקים כשמכירים אחד את השני, על מגרעותיהם ובעיקר על ניצחונותיהם, גם הקטנים. "תיקח את הנייד, הוא מלחיץ ככה על השולחן", מבקש עמוס (שם בדוי וכך כל השמות בכתבה), גרוש עם שלושה ילדים, בקול שקט, מהורהר, ממדריך הקבוצה תמיר אשמן ומוסיף: "היה לי שבוע קשה, רק חיכיתי לבוא לכאן ולדבר. שללו לי את הרישיון בעקבות התאונה". "התאונה מאז?", תוהה עמרי, "שתביני שהוא לא פגע באיש ונפגע בעצמו".
כך, במשך שעה וחצי שבועיות בוחרים הגברים להתנתק מהעולם. הם מדברים על אירועי השבוע שחלף, על אירועי העבר בגינם הגיעו לקבוצה, מציעים דרכי התמודדות ובעיקר מקשיבים. המשותף, שהוביל אותם לאותו חדר קטן, הינו הגדרתם "גברים אלימים". אלא שהם, בניגוד לעשרות אלפי גברים אלימים אחרים, הגיעו להבנה שיש להם בעיה, ולבעיה יש פתרון - קבוצת תמיכה בה הם לומדים לקחת אחריות על חלקם באירועים אלימים בבית, ובעצם מדברים במונחי לימוד שפה חדשה - תרגום הרגשות הפנימיים של חוסר אונים למילים במקום למעשים.
"לא רוצה שילדיי ייצאו כמוני"
עמרי, בוגר הקבוצה, עובד היי-טק בן 34, רחוק אלפי שנות אור מאותו סטראוטיפ של "הגבר המכה" שהוא עצמו מתאר. גבר אינטליגנט, גבוה, בייבי פייס שמשדרים חזות מוחלטת של good guy שמיד גוררת את התגובה "אתה ממש לא נראה כזה". אבל עמרי הוא כזה, או לפחות היה כזה. היום, אחרי חמש שנים של טיפול אישי וקבוצתי, בשונה מהחברים האחרים, הוא מדבר בביטחון על אותה תקופה ומסוגל לקבוע חד-משמעית שעבר שינוי. "זה לא 'השתנתי מקצה לקצה', אלא זה אדם אחר לחלוטין", הוא אומר בגילוי לב מלא, "הגעתי לטיפול כשכופפו אותי לאפשרויות 'טיפול או גירושין', אבל נשארתי כי ידעתי שאני לא רוצה שילדיי יצאו כמוני. בהמשך הבנתי שזו הדרך שתאפשר לי למצוא זוגיות חדשה ותשליך על איכות חיי בכל התחומים".
"קבוצת הטיפול לגברים הנוהגים באלימות בתוך המשפחה" הכוללת עשרה משתתפים פועלת מזה 18 שנים במרכז גליקמן-לטיפול ומניעת אלימות במשפחה של נעמת בתל אביב. הגברים מגיעים לקבוצה בהפניית שירותי הרווחה או שירות המבחן כשטיפול ייזקף לזכותם במערכה המשפטית במקרה ותוגש נגדם תלונה בגין אלימות. הגברים שנשלחים על ידי שירות המבחן מחויבים לטיפול של שנה, אך בפועל כל גבר שמגיע נמצא במקום שלוש עד חמש שנים מרצונו החופשי.
לראשונה אפשרו חברי הקבוצה כניסת עיתונאית לקראת "יום האלימות נגד נשים" שיצוין בשבוע הבא. קשה להם להיפתח בפני זר, אך המטרה חשובה להם. במהלך המפגש מדברים בשקט, שוקלים מילים, אך כשנשאלים איך לכנותם נפתח דיון נרחב בנושא שמסתבר שלא עלה עד כה. "אני לא אוהב את השם 'קבוצה לגברים מכים' או 'גברים אלימים'", אומר רועי, נשוי פלוס שלושה, גבר צנום וממושקף, שנפרד מאשתו בשל אירועי אלימות, אך לאחר טיפול, שבו השניים לחיות יחדיו לפני שלושה חודשים. "בקונוטציה שלי, 'גבר אלים' או 'גבר מכה' זה אומר שאנחנו יוצאים מכאן ומורידים קרש לראש של מישהו בחוץ, וזה ממש לא המצב. זה משהו עמוק ומורכב יותר. כשהגעתי לקבוצה לראשונה גם אני חשבתי שאפגוש נרקומנים, או שיכורים שרק מחפשים על מי לפרוק עצבים אבל זה רק חלק מהדמוניזציה שעושים לגברים. התבדיתי מהר מאוד וגיליתי שכולנו אנשים רגילים לגמרי, וכך גם רוב האוכלוסייה שנגועה בבעיה הזו. יש סיבות להתנהגות כשהאלימות היא רק הסימפטום".
את הקבוצה מדריך מיום הקמתה תמיר אשמן, עובד סוציאלי, מומחה לטיפול באלימות. אשמן לא קובע מראש את כל מהלך המפגש ונותן לחברים לדבר על כל נושא תוך הכוונה מקצועית. "אם הם ממשיכים להגיע מרצונם כנראה שיש משהו בקבוצה", אומר אשמן, "בתחום האלימות, גבר ישראלי לא פונה מיוזמתו לטיפול כשהדבר לא נמצא ב'תוכנה הגברית', אלא כשספינה עולה על שרטון - בעת משבר, לרוב אחרי תלונת אישה במשטרה. כנראה שהטיפול תורם כדרך לפתרון ומשפר את איכות החיים, לכן חלק ממטרתנו היא לעודד אנשים לפנות לטיפול עוד לפני שהמצב מסלים".
גם יו"ר נעמת, גליה וולוך מסכימה לאור ניסיונה כי יש לפעול למתן טיפול לגברים לפני שמגיעים למצבי קיצון. "נעמת מפעילה קבוצות טיפול לגברים לאורך שנים רבות, אך לצערנו הרוב המוחלט שמגיע לטיפול עושה זאת בעקבות סנקציה כלשהי שהופעלה נגדו ואת המצב הזה צריך לשנות", מסבירה וולוך שמוסיפה כי "אנו מאמינות שאם נפנה לגברים ונציע להם ללמוד כיצד לתקשר עם בת זוגם בצורה חיובית ולא אלימה, נצליח לקטוע את מעגל האלימות באיבו, לפני שהמצב יסלים ויחמיר".
האלימות בביתו של עמרי, למשל, החלה שנה וחצי אחרי נישואיו, במהלכם נולדו לזוג שני ילדים. היום עמרי יודע לומר כי הכתובת הייתה על הקיר עוד לפני האירוסין. "בשלב זה לא הייתה אלימות כמו שכולנו מכירים, אבל כן הייתה התבטלות שלי בפניה", הוא מתאר, " אחרי שנה וחצי החלה אלימות מילולית הדדית, ואני חוזר - הדדית. אנשים נוטים לחשוב שרק גברים הם האלימים והם תמיד האשמים אבל מול קיר לא ניתן להיות אלים, צריך מישהו שמגיב על מנת ליצור אסקלציה וכאן יש תפקיד גם לאישה".
על כן, בחודשים הראשונים של הטיפול שימת הדגש היא על הבנת אחריות הגבר בסיטואציה כשרובם המכריע של הגברים מגיע עם מוטו זהה: "קשה להודות שיש בעיה ותמיד חושבים ש'הבעיה היא אצל האישה'", מבהיר אלעד, נשוי ואב לילד, שפוקד את מפגשי הקבוצה למעלה משנתיים. גם עמרי מודה שזה היה קו המחשבה שליווה אותו. "אמרתי את זה מספר פעמים בטיפול, אך ביום שהמטפל שאל 'היא לקחה את היד שלך והכתה עצמה?' אז ירד האסימון. אז הבנתי שאני לא יודע לטפל בסיטואציות של חוסר אונים בצורה נכונה, שאני לא יודע להביע את עצמי, את מה שאני מרגיש, ואז הפתרון הוא אלימות. זה לא משהו שמשתנה ביום לכן גם במהלך הטיפול היו אפיזודות אלימות, אך הן תמיד היו הדדיות".
אף ששיעור הגברים שחווים אלימות מצד נשותיהם בטל בשישים, הגברים בקבוצה סבורים שיש לקיים יום הזדהות גם עם גברים. "למה יום האלימות שיצוין שבוע הבא הוא רק 'יום האלימות נגד נשים?'", מוחה עמוס, וערן ממהר לתמוך: "בכל סיטואציה שישבנו אני ואשתי, בעיקר מול שירותי הרווחה, מקשיבים לה ומקבלים את הדברים שלה כאמת מוחלטת. אף אחד לא מקשיב לגבר שגם הוא במשבר, גם הוא חווה אלימות. כאן נכנסת הקבוצה שמספקת לי את התמיכה הזו, שאף גוף לא מציע אותה לגברים. יש מאות קבוצות לנשים, אבל גברים? שיתמודדו. אז לפעמים אתה בא ולא תמיד יוצא לדבר כי הזמן מוגבל, אבל גם לשבת ולהקשיב נותן המון".
ההתפרצות האלימה האחרונה של עמרי קרתה בפסח 2010, והוא זוכר את התאריך המדויק. "הייתה תקופה ארוכה ללא התפרצויות כשצברתי וצברתי עד פסח, אז התפרצתי והיא הזמינה משטרה", הוא מתאר בפירוט, "במהלך מעצר של שלושה ימים באבו כביר החלטתי שאני לא חוזר הביתה ואנו מתגרשים. אז גם הבנתי שעד אותו שלב לא הייתי מספיק אסרטיבי לטפל בבעיה באמת. עשיתי גוגל ודרך המלצה הגעתי לקבוצה".
"חוזרים להשתמש במילים כדרך תקשורת"
אשמן חוקר במשך שנים ארוכות את מה שהוא מגדיר כאבדן הדרך של גברים ישראלים. "במהלך חייהם, מאבדים הגברים הישראלים קשר עם עולמם הרגשי ובמקום לדבר אותו הם מתנהגים אותו, ואלימות היא תקשורת עבורם כשלא יודעים איך לתקשר ברגעי חוסר אונים או דכאון. מצב זה נובע מסיבות עמוקות של חינוך לגבריות ומציאות חיינו במקום המיוחד בו אנו נמצאים. מטרת התהליך שלנו הוא להחזיר את הגברים לקשר עם עולם רגשי, להתקרב לעצמם ולדעת לומר 'אני מרגיש'. רובם מגיעים עם עולם פנימי מנוכר, אז הקבוצה הופכת למשפחה חדשה כשהם לומדים שלא יידחו בה, לא משנה מה יגידו, איך יגידו וכך הם חוזרים אט אט להיות רגשיים ולדבר במקום להשתמש באלימות כתקשורת, מה שעשו עד אותה נקודה".
אחרי זמן שישב, בחן והקשיב לאחרים מבקש דוד להראות את השינוי. "באחד הימים אשתי נכנסה הביתה ורק קיללה את אמי, את אחי, קללות קשות מאוד", הוא מתאר. "בעבר לא הייתי מסוגל להתמודד עם דברים כאלה והייתי מתפוצץ ומקלל את כל העולם בחזרה, או הולך בתחושת חוסר אונים קשה", והוא מוסיף במעין תחושת גאווה, כמי שלמד: "היום, אחרי שנים בקבוצה, במצב כזה אני פשוט אומר 'אם יש לך משהו להגיד לאמא שלי או אחי דברי איתם, יש לך משהו להגיד לי - בואי נדבר על זה'. היום אני מבין שפעלתי מחוסר אונים והיא לא ידעה איך להגיב למצב הזה, וכך המצב רק הנציח עצמו והמעגל לא נשבר".
כשנשאלים על סטראוטיפים מוכרים של הסיטואציה, מבהיר עמרי שיש אמת בדברים. "מדברים על גבר שמכה ואז מביא פרחים כפיוס. זה קורה, אולי לא בפרחים, אבל מעגל האלימות עובד על שני בני הזוג. אך כשאין טיפול בבסיס, זה יחזור".
וזה אכן חזר. סיטואציות אלו, שחזרו על עצמן כ-15 פעם במהלך הנישואין הובילו את עמרי לא אחת גם למקומות נמוכים מאוד. "יש פעמים שאתה מרגיש כל כך רע עם עצמך שכל מה שעובר לך בראש זה 'איזה אידיוט אני, מה עשיתי?'. ובדיוק כמו שיש רוצחים שמתאבדים כי הם מבינים לפתע מה עשו, גם אני הייתי קרוב מאוד לזה כשהייתי ליד המעקה במרפסת, ולא כמטאפורה - אמיתי לגמרי. מה שעצר אותי זה רק הילדים. המחשבה של מה יקרה אם יגיעו ויראו אותי על הרצפה למטה. זה הדבר היחיד שעצר אותי".
זוגיות חדשה
היום הוא נמצא במקום אחר לחלוטין, אך בטיפול כמו בטיפול, מדובר בהליך ארוך ולא תמיד קל. "לאורך כל הדרך היו לי מערכות יחסים, כי הדבר הכי קשה בסיטואציה הזו היא הבדידות שגמרה אותי", מתאר עמרי. "אחרי שבע שנות נישואים התחושה הכי קשה הייתה לחזור הביתה מהעבודה מלא בחוויות שרוצה לחלוק אבל אין שם איש. וגם במצב זה הקבוצה מהווה את התמיכה הכי גדולה".
תחושות אלו הובילו את עמרי לחפש בת זוג, כשהדילמה אם לספר את סיפורו לא היוותה שאלה. "בכל מערכת יחסים ישר סיפרתי על אף הפחד של 'מה יגידו'. לחלק זה התאים ולחלק לא ואני לא מאשים איש. בת הזוג הנוכחית שלי היא פשוט השגחה (אלוהית - דו"פ). הכרתי אותה דרך מכרה שהכירה את הסיפור כולו והכירה ביננו. סיפרתי לה את הסיפור עוד בטלפון והיא הבינה, היא אדם מדהים שמקבל שינוי ומבינה שאנשים יכולים להשתנות. אני מרגיש את השינוי בכל תחומי החיים כשהטיפול משפיע ולא רק על דינמיקה זוגית. חשוב שאנשים במצבי חוסר אונים ידעו שלבד אי אפשר לשנות, אתה תמשיך איך שנולדת אלא אם תחליט אחרת, אם תחליט לשנות".
לפנות לכתבת danawp@walla.co.il