התפנית האחרונה בעלילה העצובה של ג'ונתן פולארד, המרגל היהודי-אמריקני הכלוא מזה שלושה עשורים בארה"ב, חשפה שיאים חדשים של אבסורד. המטה למען שחרורו של פולארד עדכן אמש (רביעי) כי פולארד פנה לאחרונה לוועדת השחרורים של משרד המשפטים האמריקני וביקש להשתחרר בתנאים מגבילים, אולם נציגי הממשל האמריקני שישבו בדיון התנגדו לכך בתקיפות, והבקשה נדחתה.
השיחות עד סוף 2014. אם אפשר היה לשחרר אותו אז, מדוע כעת נשקפת פתאום סכנה כל כך חמורה מעצם הדיון בשחרורו?
הסיבה הרשמית להתנגדות לשחרורו של פולארד הייתה שצעד כזה ישדר "זלזול בחומרת העבירה ומסר של חוסר כבוד לחוק". לכאורה, מדובר בטיעון הגיוני פולארד הרי הורשע בריגול חמור ולאורך השנים התנגדו גורמי ביטחון בכירים בארה"ב לשחרורו המוקדם מהכלא. זכור במיוחד איומו של ראש סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (ה-CIA) בתקופת ממשל קלינטון, ג'ורג' טנט, שאמר כי אם הנשיא ישחרר את פולארד במסגרת עסקה עם ישראל, הוא יתפטר מתפקידו במחאה. אלא שמאז אותו איום חלפו 16 שנים, וכיום הטיעונים נגד השחרור הינם קלושים, ולמעשה הם מכסים על התעקשות פוליטית גרידא שלא לשחררו.
הטענה שלפיה שחרורו של פולארד יהווה "זלזול בחומרת העבירה" הינה אבסורדית כאשר נזכרים שלפני שבעה חודשים בלבד, בשיאו של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בהובלת שר החוץ קרי, הממשל קיבל החלטה לשחרר את פולארד, במסגרת עסקה סיבובית שכללה שחרור 400 אסירים פלסטינים, הקפאה חלקית של הבנייה בשטחים והארכה של
האמריקנים מעולם לא הודו בפומבי בכך שהנשיא אובמה באופן אישי הסכים לשחרר את פולארד כחלק מהעסקה, מכיוון שפחדו "לסנדל" את עצמם במקרה והעסקה תקרוס. אלא שמאחורי הקלעים, הנכונות לשים קץ למאסר הממושך של המרגל הייתה חד משמעית. ב-1 באפריל, היום בו עסקת הארכת השיחות קרסה, נערכו דיונים קדחתניים בין הבית הלבן לבין לשכת ראש הממשלה על הפרטים הקטנים ביותר בחייו החדשים של פולארד בישראל: היכן הוא יוכל לגור, מה יתאפשר לו לומר ובאילו תנאים הוא יורשה לצאת לחו"ל.
בשעה שהפקידים הבכירים בשני הצדדים דנו בסוגיות הללו, התפרסם מכרז ל-700 יחידות דיור בשכונת גילה בירושלים. יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שעוד קודם לכן היה "על קוצים" מכיוון שנתניהו דחה פעם אחר פעם את הצבעת הממשלה על שחרור הפעימה הרביעית של האסירים הפלסטינים, הודיע לאמריקנים בעקבות מכרז הבנייה כי הוא מתכוון "ללמד את נתניהו לקח". באותו ערב הוא ביטל את העסקה, חתם על הצטרפות ל-15 אמנות בינלאומיות וגזר על פולארד להישאר בכלא.
גורמים ישראלים ואמריקנים טוענים בדיעבד כי אם ממשלת ישראל הייתה מצביעה על שחרור האסירים במועד בו האמריקנים התחייבו שתתקיים הצבעה (30 במרץ), העסקה הייתה יוצאת לדרך ופולארד היה היום אדם חופשי. אין ספק כי לראש הממשלה נתניהו ולשר אורי אריאל, שמרבים לדבר על דאגתם לפולארד, הייתה בפועל תרומה נכבדת להארכת מאסרו. ובכל זאת, יש מקום לשאול את השאלה הפשוטה הבאה: האם אחרי 29 שנים מאחורי הסורגים, פולארד צריך לשלם את המחיר לא רק על הטעויות של הממשלה הישראלית שהפעילה אותו כמרגל בשנות השמונים, אלא גם על אלה של ממשלת ישראל הנוכחית?
אובמה יכול לשחרר את פולארד גם בלי להציג זאת כפרס לנתניהו
לכאורה, מנקודת המבט של ממשל אובמה, שחרורו של פולארד בעת הנוכחית הוא צעד בלתי מתקבל על הדעת. לא יכול להיות, אומרים בבית הלבן, שנתניהו גם יכשיל את המשא ומתן עם הפלסטינים כפי שלטענתם הוא עשה, וגם יקבל את הפרס הגדול שכל ראש ממשלה ישראלי מאז רבין ביקש לקבל. אבל האמת היא, שאם הנשיא יחליט להיענות לקריאות שהשמיעו שורה ארוכה של בכירים אמריקנים לשעבר, ולשחרר את פולארד מטעמים הומניטריים בלבד, הוא יוכל לעשות זאת גם בלי להציג את השחרור כפרס עבור נתניהו.
דרך אחת בה הממשל יכול "להרשות לעצמו" לשחרר את פולארד, היא לייחס את ההישג הזה דווקא לשתדלנות הנמרצת של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס. לפני חמישה חודשים בלבד, בביקורו הממלכתי האחרון בארה"ב, פרס ביקש מאובמה ולא בפעם הראשונה לגלות רחמים ולשחרר את פולארד. האמריקנים יכולים להדליף כי תחינותיו הנרגשות של פרס היטו את הכף, וכי אובמה נעתר לבקשה מתוך הערכה למעמדו ופועלו של הנשיא לשעבר. הציבור הישראלי ישמח בשובו של פולארד כך או אחרת, אבל בלשכת ראש הממשלה ודאי לא ירוו נחת מכך שהקרדיט הולך לפרס ולא לנתניהו.
מעבר לתעלול טקטי מהסוג הזה, האמריקנים יכולים לעשות את מה שהם בכל מקרה היו צריכים לעשות כבר מזמן: לשחרר מבית הסוהר לא רק את פולארד, אלא גם את מסמך המסגרת לשלום ישראלי-פלסטיני שעליו הם עבדו במשך חודשים רבים, ונשאר נעול במגירה מאז אפריל. הטענה שעדיין לא הגיעה העת לפרסם את המסמך, כי כביכול יש עדיין סיכוי להחיות את המשא ומתן, קלושה באותה מידה כמו הטיעונים הביטחוניים נגד שחרור פולארד. אין כרגע סיכוי למשא ומתן, כפי שאין סיכוי שפולארד יזיק לביטחון ארה"ב.
שחרור פולארד ישים קץ לסבל של אדם אחד שכבר שילם מחיר כבד מנשוא עבור שגיאותיו, ואילו שחרור מסמך המסגרת ינטרל את האפקט הפוליטי של חיזוק נתניהו, שהאמריקנים כל כך חוששים ממנו. בשלב הבא, הם יצטרכו לעשות מה שמדינות רבות בעולם לוחצות עליהם לעשות מזה חודשים: לקחת את מסמך המסגרת ולהפוך אותו להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, כדי להפעיל לחץ על שני המנהיגים להפסיק להתחמק מהחלטות קשות.
בשורה התחתונה, הממשל כבר הסכים לשחרר את פולארד כחלק ממהלך לקידום תהליך השלום, כך שההתנגדות הביטחונית לשחרורו כעת היא צינית להחריד. האמריקנים יכולים למצוא את הדרך לסיים את מאסרו של פולארד, ולעשות זאת באופן שדווקא ישרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלהם. לשם כך נדרש שילוב לא שגרתי של חמלה אנושית מצד אחד ויצירתיות מדינית מצד שני.
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il
(עדכון ראשון: 19.11.14, 23:37)