פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כמה הרוגים שווה כביש?

      רק אחרי 21 קורבנות ומשהשלטון המרכזי לא התערב, החליט ראש העיר פתח תקווה לסגור את "ציר המוות" בנתיב התחבורה בציבורית ברחוב ז'בוטינסקי בעיר. יש עוד כבישים שממשיכים לקטול

      בוקר אחד קם ראש עיריית פתח תקווה, ספר 21 הרוגים בחמש שנים בלבד בציר ז'בוטינסקי העקוב מדם בעירו, הביט ימינה ושמאלה ולא ראה בסביבה את שר התחבורה והבטיחות בדרכים, הבין שהוא לבד במערכה והחליט לסגור את הציר לתנועה. החליט לסגור כביש, ובכך פתח למחשבה ולדיון כמה שאלות, מהן ערכיות מוסריות, מהן כלכליות תועלתיות, ומהן מתחום המנהיגות וסולם העדיפויות המנחה אותה.

      ציר ז'בוטינסקי היה "כביש אדום" לפי כל הגדרה. עקב תשתיות בטיחות גרועות, נפגעו בו במהלך חמש השנים מאז נפתח לתנועה, מספר גדול מאוד, גדול מדי, של משתמשי דרך. הוא היה ידוע לשמצה ובכל זאת לא נסגר עד שהחליט ראש העיר לעשות זאת, בצעד חריג ביותר.

      למה בעצם? אם בוחנים את זה לפי שיקול מוסרי-ערכי, הרואה בחיי אדם ערך עליון, איך ניתן להסביר את נפח הנוסעים הגדול של הכביש הזה, לאורך שנים, בידיעה הברורה שאחת לזמן מוגבל מופרת השגרה הזו לשמע יללות צופרי אמבולנסים וניידות לוחמי אש? אין כל הסבר מוסרי להחלטה להוסיף לנתב תנועת אזרחים אל גיא הריגה שכזה.

      גם אם בוחנים את סגירתו המאוחרת של ציר ז'בוטינסקי לפי שיקול כלכלי-תועלתני, המדרג כל מהלך לפי מידת הכדאיות הכלכלית שלו, אין הסבר משכנע. העובדה, הידועה היטב במשרדי התחבורה והאוצר, היא שששת מיליוני השקלים שעולה למדינה כל הרוג בתאונה, ובנוסף להם מאות אלפי השקלים שעולה למדינה כל פצוע קשה וכל נכה, וכמוהם נפגעו בז'בוטינסקי רבים לאין מספר, עולים למדינה עשרת מונים יותר משתעלה לה עכשיו ההשקעה בשיפור התשתית הבטיחותית, שבוודאות תגרום לצלילה חדה בנתוני ההיפגעות בכביש.

      מילא, אם היינו מרוויחים משהו מההימנעות ארוכת השנים מסגירת הכביש, אבל במבט לאחור, גם אכלנו את הדגים המסריחים וגם גורשנו מהעיר.

      הולך רגל נהרג מפגיעת אוטובוס ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה, דצמבר 2013 (איחוד הצלה)
      רק אחרי 21 קורבנות בחמש שנים נסגר נתיב התחבורה הציבורית ב"ציר המוות". אוטובוס דן שפגע בהולך רגל ברחוב ז'בוטינסקי (צילום: איחוד הצלה)

      ועם כל זאת, ציר ז'בוטינסקי אינו אלא חלק קטן מהבעיה שנותרת, גם עכשיו, ללא פתרון. בדיוק כמו ציר ז'בוטינסקי, בישראל נותרו עדיין 326 קילומטרים של מוקדי סיכון ב-74 כבישים ברחבי ישראל וב-85 צמתים בהם נהרגים מדי שנה 55 בני אדם. חוסר הטיפול הנקודתי והנמרץ בהם הוא לא פחות מאשר הפקרות שערורייתית ומדהימה מצד המדינה, שממשיכה לנתב אליהם את אזרחיה משתמשי הדרך ומוסיפה לשגר אליהם אמבולנסים לטיפול נמרץ, מצוידים ליתר ביטחון בשקי גופות.

      400 מיליון שקלים בהשקעה רב-שנתית יעלה למדינה שיפוץ תשתיות הבטיחות בקטעי דרך אדומים אלה, שעלות התאונות בהם מוערכת בקרוב ל-300 מיליון שקלים מדי שנה, ובכל זאת הם נותרים פתוחים ובלתי מטופלים. מה שמוביל לתהייה האחרונה: הייתכן שהדבר נובע מכשל מנהיגותי של מי שאמורים להוביל את המאבק בתאונות הדרכים בישראל? הייתכן שנמצא תקציב לפיתוח תשתיות תחבורה בכ-12 מיליארד שקלים, אבל לא נמצאים 400 מיליון לשיפוץ תשתיות הבטיחות בכבישים ובצמתים האדומים? הייתכן שזהו סדר העדיפויות?

      את 21 הקורבנות שמצאו את מותם בחמש השנים האחרונות בקטע הכביש שנסגר, לא תחזיר ההחלטה הנכונה והאמיצה של ראש העיר, אבל במידה שנדע להתייחס אל מלוא משמעותה, ולסגור מיד לשיפוץ את שאר מוקדי הסיכון, היא בהחלט עשויה להציל חיים רבים אחרים. לו יהי.

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il