החלטתה של בריטני מיינרד, בת 29 מארצות הברית, לשים קץ לחייה באמצעות רעל הכתה החודש את העולם בתדהמה. מיינרד הודיעה בפומבי כי תסיים את חייה לאחר שהתגלה במוחה גידול לפני כחצי שנה. בניגוד לאבחנתם הראשונית של הרופאים, לפיה נותרו לה חמש עד עשר שנים לחיות, הגידול התפשט בגופה בקצב מהיר עד שנקבע ששום תרופות או טיפולי הקרנות לא יוכלו להציל את חייה. היא דחתה מעט את נטילת התרופה כל עוד "הרגישה מספיק טוב כדי לרצות לחיות" לבסוף סיימה את חייה באופן יזום.
החלטתה של מיינרד הובילה לביקורת ציבורית המתעוררת בדרך כלל במצבים כאלה, לפיה בחירתה נבעה מ"כניעה לחיים", ומוטב היה שתמשיך להילחם. ביקורת כזו נשמעת פעמים רבות כלפי התומכים בזכות למות בכבוד. המבקרים מזהירים מפני הסכנה שבוויתור על הבחירה בחיים. לדבריהם, הבחירה במוות היא הריגה למעשה, בחירה שתוביל למדרון חלקלק, שבסופו התאבדות תהפוך ללגיטימית.
ייתכן שצריך להיות בנעליה של מיינרד, או של חולים סופניים אחרים, כמו הישראלים מתי מילוא והשדרן עדי טלמור שבחרו לסיים את חייהם במכון "דיגניטאס" בשוויץ, כדי להבין את החלטתם לעבור המתת חסד. חולים שמבקשים לסיים כך את חייהם, מגיעים להחלטה לאחר שסירבו במשך זמן רב להרים ידיים, עד שהבינו שהמחלה בלתי מנוצחת. הם צלולים מספיק לא רק כדי לבחור במוות, אלא גם כדי לשכנע את יקיריהם ואת הרשויות שזאת הבחירה הנכונה עבורם.
הבחירה למות בכבוד לא נובעת מאמונה ב"כוחו המרפא" של המוות, אלא מתוך אהבת חיים עמוקה. לא החולה, לא בני משפחתו ולא הרופאים מאבדים את האינסטינקט האנושי הרואה בחיים ערך עליון. ההיפך הגמור הוא הנכון: זוהי בחירה אוהבת אדם - להקדים מוות ודאי על מנת לחסוך חיים של סבל חסר תקווה, המרוקן את החיים מתוכן. רק מי שבוחר בחיים בפירוש ובעוצמה יודע לזהות באופן שלם וכמעט אובייקטיבי, את הרגע שבו זכותו לומר: עד כאן.
לפי החוק כיום, מותר לאזרח ישראלי להורות שלא יחברו אותו לאמצעים מאריכי חיים, אך נאסר עליו לסיים את חייו באופן יזום. המציאות מובילה ישראלים רבים להרחיק למטרה זו עד שוויץ, שהיא המדינה היחידה בעולם שמאפשרת למי שאינם אזרחיה למות בכבוד בשטחה.
עמותת ליל"ך מציעה להשאיר את ההחלטה בידי החולה. לתפיסת העמותה, יש להגדיל במידת האפשר את האוטונומיה של החולה על חייו ולצמצם למינימום את מעורבותם של הרופאים בלקיחת התרופה. לפי הצעת החוק "מוות במרשם רופא" של ח"כ עופר שלח, שהוגשה לאחרונה, חולה סופני שהרופאים מעריכים את יתרת חייו בחצי שנה ומטה, יוכל לקבל מרשם מרופא לתרופת הרדמה במינון ממית. בדיוק באותו אופן בו מיינרד בחרה לסיים את חייה. ההצעה מאפשרת לחולה ליטול את התרופה בביתו, בקרב בני משפחתו, ואף להתחרט אם יבחר בכך.
איננו מצפים שבני אדם יבחרו למות, אבל רבים בוחרים בכך תוך אובדן כבודם: הם מרעיבים את עצמם, מפסיקים לקחת תרופות, לפעמים אפילו מנסים להתאבד. לא ניתנת להם הזכות לבחור למות מתוך שליטה בחייהם. זאת אינה זכות שקל להעניק, אולם חברי הכנסת, שצפויים להחליט בקרוב אם לאשר את הצעת החוק, צריכים לאפשר ליחידים לבחור. אותם חולים יעשו שימוש בזכות הזו, אך ורק מתוך הכרה בערכם האמיתי של החיים, ובסופיותם.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד