ההתנצלות שלא הייתה

"מה שאני זוכר מהסולחה שנכחתי בה, הוא בושה וחרפה למי שאירגן אותה. באותם ימים מי יכול היה להתנגד?" - כך תיאר עותמאן סלים בדיר את הטקס שארגנה ממשלת ישראל לתושבי היישוב הערבי כפר קאסם ש-47 גברים נשים וטף מבניו נורו למוות על ידי לוחמי מג"ב ב-29 באוקטובר 1956 - רובם הניכר של 49 ההרוגים מאש ישראלית בכפרי "המשולש" באותו היום. את הטקס קיימה הממשלה בחודש נובמבר 1957 בתום עבודה של ועדה שקבעה כי משפחתו של כל קורבן תפוצה בסכום של 5,000 לירות (עשר משכורות ממוצעות במשק, שווה ערך ל-90 אלף שקלים בשנת 2014), וכל פצוע יזכה לתשלום של 300 לירות (כ-5,500 שקלים בערכים של היום) – כפי שכתוב במסמכים שהגיעו לידי וואלה! חדשות. "הסולחה נערכה לפי כל כללי הטקס המזרחי; מאכל ומשקה לא חסרו", הקריאו ביומן החדשות "יומני כרמל", "בכך יש לראות את הסיום לתקרית המצערת שאירעה".

אולם למגינת לבה של ממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון, "התקרית המצערת" לא הסתיימה, וגם השבוע כשנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין הגיע לטקס יום השנה למה שנודע כ"טבח כפר קאסם", המתינו תושבי הכפר להתנצלות רשמית מטעם מדינת ישראל על הרצח הנורא. עאדל בדיר, ראש עיריית כפר קאסם, הסביר מדוע התושבים חשים שהמדינה חייבת לבקש מהם מחילה: האנשים שהשתתפו באירוע אמרו לאורך כל השנים שמדובר היה באירוע שהעליב אותם. זה היה משהו פוגעני ומשפיל. עשו סולחה כאילו הייתה כאן קטטה בין שתי חמולות. הכעס על זה נמשך לאורך כל השנים". עוד ציין בדיר כי התושבים לא לקחו את כספי הפיצויים בשל העלבון שחשו.

ב-29 באוקטובר 1956, היום בו החל "מבצע קדש" הוטלה על חלק מכוחות צה"ל המשימה להגן על אזור הספר הגובל עם ממלכת ירדן בתקופה שקדמה לכיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים. על פי משימה זו, היה אמור כוח של משמר הגבול להקדים את עוצר הלילה על יישובי הערבים באזור שמשתרע בין פתח-תקווה לנתניה, ולאכוף אותו החל מהשעה 17:00 (כלומר – אין אישור לאיש להסתובב בחוץ. א"א). יש לציין כי בכפרי "המשולש" שהיו נתונים באותה תקופה תחת ממשל צבאי, כמו בשאר הישובים הערביים בישראל, הוטל עוצר מדי לילה בין השעות 21:00 בערב ל-4:00 לפנות בוקר.

בשל העובדה שהפקודה על הקדמת העוצר יצאה בצהרי אותו יום, תושבי הישובים שנכללו בפקודת העוצר לעבודת יומם לא יכלו לדעת דבר על כך. בצהריי אותו היום הונחה רב-סרן שמואל מלינקי להגיע לתדרוך אצל מפקד חטיבה 5, אלוף-משנה יששכר ("ישכה") שדמי, וזה הורה לו על פקודת העוצר.

פרשנותה של אותה הוראה הייתה קשה ביותר; ניתן היה להבינה גם כי אין לבצע מעצרים וכי יש לירות על מנת להרוג בכל מי שיפר את העוצר. לשאלתו של מלינקי מה לעשות בכל מי שאינו יודע על העוצר, ענה מפקד החטיבה שדמי: "אללה ירחמו" (או בתרגום: אלוהים ירחם עליו).

רק כחצי שעה לפני כניסת העוצר לתקפו, בשעה 17:00, הועבר דבר הקדמתו לראשי הישובים הערבים. במקביל החלו תושבי כפר קאסם, בהם נשים, ילדים וזקנים, החלו לשום לבתיהם מעבודתם שמחוץ לישוב. התושבים עוכבו על ידי לוחמי מג"ב בכניסה לכפר ונורו מטווח קצר למרות שהיה ברור מעבר לכל ספק כי לא מדובר בכוחות לוחמים עוינים. בין 49 האזרחים הישראלים שנורו למוות באותו היום בכפרי המשולש היו 12 נשים וילדות, שבעה ילדים בגילאי שמונה עד 13 ועוד עשרה נערים בגילאים 14 עד 17.

מחמוד פריג', אז בן 25, זוכר את אותו יום. הוא, אחיו אחמד ושני חבריו שבו מיום עבודה מפרך במגרסות האבן שבמחצבות ליד ראש העין. הם רכבו על אופניהם וכשהגיעו לפאתי הכפר ראו חיילים עומדים במחסום. "זה נראה מחסום שגרתי, כפי שהיה נהוג בימי הממשל הצבאי", מספר הבן ספואת, לצדו של אביו המבוגר. "הארבעה בירכו את החיילים לשלום והמשיכו לרכוב על אופניהם. אחר כך הוא זוכר יריות ושהיה הרבה אבק".

מחמוד נפל על הארץ ירוי בירכו ואופניו עליו, כשפניו על הקרקע. הוא סיפר כי שמע חייל צועד לעברו, אולם אז התקרבו למקום שני רועי צאן, אב ובנו, והחייל "הסתובב על עקבותיו והתרחק ממנו". עוד הוא זוכר היטב כי "מדי פעם כשהתקרבו למקום אנשים ששבו מיום עבודתם החיילים ירו עליהם. לאחר כל פעם שירו, שבו לשבת על אבן, נחו וחיכו לבואם של נוספים", תיאר מחמוד.

אחיו של מחמוד נהרג וגם אחד מחבריו, חבר נוסף הצליח להימלט פצוע, ומחמוד עצמו שכב מדמם מתחת לאופניו. הבן ספואת מספר כי כשהיה ילד ציינו את יום הטבח בכפר קאסם, "אבל אבי באותו יום היה מסתגר בחדרו ולא יוצא ממנו. יום אחד, ביום הזיכרון ה-30 הוא התחיל לספר".

לדבריו, "מלבד מקרי הרצח עצמם, הוא נשא איתו כעס גדול על מה שהיה אחר כך; בבית החולים שבו שכב פצוע קשה ברגלו היו מאנשי הצוות שקיללו אותו. אלו היו גם ימים של מלחמה ובבית החולים היו גם משפחות חיילים פצועים שגם הם קיללו אותו. היו שהאשימו שם אותו שנורה כי השליך אבנים על החיילים".

שלושה ימים לאחר הטבח הקים ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, ועדת בדיקה, בשם "ועדת זוהר", אולם ניכר היה שהשלטון עשה כל שביכולתו להסתיר את האירוע. בכנסת נשמעו מספר קריאות ביניים של חברי סיעת המפלגה הקומוניסטית (מק"י) אשר דרשו לגלות את שקרה. ב-12 בדצמבר, כמעט חודש וחצי לאחר האירוע, מסר בן-גוריון הודעה בכנסת:

"עלי למסור לכנסת על מאורע זוועה מחריד שקרה בתוכנו ואשר עיקרו פורסם כבר על ידי הממשלה מיד לאחר המעשה ואחר כך ביתר פרוטרוט, כשנתקבל הדין וחשבון של ועדת החקירה שנתמנתה לשם כך מיד לאחר המאורע. ביום 29 באוקטובר 1956, כשהתגברה פעולת הפדאיון והתחיל מבצע סיני, הוכרז עוצר בכמה כפרים בגבול המזרחי, לשם שמירת חיי הכפריים. ביצוע העוצר ושמירתו הוטל על גדוד של משמר הגבול, ותושבי הכפרים שמרו על העוצר שנקבע בין 17:00 בערב עד 06:00 בבוקר. תושבי הכפרים בכללם צייתו להוראות העוצר. בכפרים אחדים שבו כמה תושבים לביתם לתומם לאחר שעות העוצר ונהרגו על ידי כמה מאנשי משמר הגבול. בין הקורבנות היו נשים, גברים וילדים".

ראש הממשלה הוסיף בנאומו: "העם היהודי וכל טובי האנושות התפארו תמיד -ובצדק- בהוקרת חיי האדם. 'לא תרצח' הוא הצו העליון שנמסר לנו מהר סיני. ואין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יקר חיי האדם, פירוש הדבר חיי כל אדם, בלי הבדל מין, גזע, דת ולאום (...) לא רק חוקה אחת לגר ולאזרח, אלא יש להתייחס לגר הגר בתוכנו באהבה. אין ערביי ישראל גרים, אלא אזרחים שווי זכויות מעיקרם (...). שני עקרונות קדושים אלה נפגעו באופן מזעזע במקרה מחריד זה - ואני בטוח שהכנסת כולה תצטרף להרגשה שניסיתי להביע בדברי אלה, ולא ייעשה עוד כן בישראל".

לבקשת יושב-ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, שהביע "בשם הכנסת כולה השתתפות בצער המשפחות השכולות", קמו חברי הכנסת ממקומם כדי לכבד את זכר החללים. לצד קולות ביקורתיים מצד גופים פוליטיים - מק"י שבאופוזיציה ומפ"ם ואחדות העבודה שישבו בקואליציה, ניתן ללמוד גם על הלך הרוח שקדם לסולחה, בקרב נציגים נוספים של הציבור הערבי באותם ימים; במסמך מארכיון צה"ל ניכרת ההזדהות עם הממסד מצד חבר כנסת פארס חמדאן ממפלגת "חקלאות ופיתוח", שהייתה מפלגת לוויין של מפלגת השלטון מפא"י.

במכתב ששלח לבן-גוריון כתב חמדאן, תושב בקה אל-גרביה, בעקבות הקמת ועדת החקירה: "בזה החזרתם לנו התושבים הערביים את הרגשת הביטחון אשר נפגעה עקב המאורע המצער הזה, והוכחתם כי יש דין וצדק בישראל, וכי חייהם של התושבים הערבים במדינה המוגנים בשעת שלום לעולם לא יהיו הפקר בשעת חירום".

ועדת זוהר הגישה את המלצותיה לבן-גוריון ובעקבות כך הועמדו למשפט מלינקי, ועשרה מפקודיו. המשפט, שנערך במשך תשעה חודשים נפתח בינואר 1957. עדותו של מלינקי הייתה מהעדויות המרכזיות במשפט והוא נקט במספר קווי הגנה: הטענה כי מילא פקודות שניתנו לו על ידי קצינים בכירים ממנו; עוד טען כי חייליו לא מילאו את הפקודות שנתן להם; וקו הגנה שלישי לפיו אווירת המלחמה ו"מבצע חפרפרת" (תכנית להעברת תושבים מכפרי המשולש שייחשדו בסיוע לאויב ל"מכלאות" במרכז הארץ) היוו את הסיבות למעשים.

מול עדותו של מלינקי עמדה עדותו של מפקד הפלוגה, יהודה פרנקנטל, שטען כי פקודותיו של מלינקי יכלו להתפרש כפקודה לביצוע טבח. הפקודות אשר נראו כבלתי חוקיות בעיני פרנקנטל, הביאו אותו לשנות, על דעת עצמו, את הפקודות; הוא הנחה את המפקדים והחיילים בפלוגה שלו שלא לפתוח באש לפני השעה 18:30, וגם הורה לא לירות בחוזרים מעבודתם, גם אחרי 18:30, וללוות אותם לבתיהם.

העיתונאי רוביק רוזנטל ערך ספר בשם "כפר קאסם: אירועים ומיתוס". רוזנטל כותב שם כי "הרגעים המרגשים במשפט החיילים היו הרגעים בהם הושמעו עדויות הערבים. "זו הייתה אולי הפעם הראשונה בה ערבים ישראלים הופיעו בזירה הציבורית, דבריהם נשמעו והם זכו לכבוד ולחמלה", תיאר את הנעשה באולם בית המשפט. על פי ראייתו של רוזנטל, מבחינה משפטית היה מדובר במשפט חסר ערך, אולם עיקר משקלו היה בהיותו "משפט מוסרי". ואכן, המשפט הותיר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי את המושגים הנוכחים עד היום - "פקודה בלתי חוקית בעליל" ו"דגל שחור".

כך ניסחו זאת השופטים בפסק הדין: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או המעשים שהפקודה מצווה לעשותם. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת והלב איננו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות 'בעליל' הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של החייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

הרכב השופטים, בראשותו של בנימין הלוי, הרשיע שמונה מתוך 11 הנאשמים בטבח, וזיכה שלושה אחרים. בניגוד לפסק הדין הנוקב, גזרי הדין הקלו עם הנאשמים: 17 שנות מאסר נגזרו על מלינקי, 15 שנות מאסר על סגן גבריאל דאהן ועל טר"ש שלום עופר, שבע שנות מאסר נגזרו על רב"ט גבריאל עוליאל, וכן על ארבעה טוראים – מחלוף הרוש, אברהם אליהו, אלברט פחימה ואדמונד נחמני. בית הדין מצא את אל"מ יששכר שדמי אחראי להשתלשלות הטרגית בכפר קאסם והמליץ על העמדתו לדין. לאחר מכן נשפט שדמי בפני הרכב מיוחד, באישום ברצח 25 גברים בכפר קאסם, לאחר שנתן פקודה לשמור על עוצר בגזרתו בלי מעצרים, ועל ידי פתיחה באש כאמצעי יחיד.

שדמי זוכה מאשמת רצח, והורשע בחריגה מסמכות שכן "נתן פקודה לשמור על העוצר בגזרתו, ללא מעצרים ועל ידי פתיחה באש כאמצעי יחיד ועלול היה לגרום לחבלה לגוף אדם". נגזר עליו קנס סמלי של גרוש אחד. מה שלא סייע להגלדת הפצע היה שחרורם של כל המורשעים עד דצמבר 1959 לאחר הפחתות בעונשם וחנינות מטעם נשיא המדינה.

תושבי הכפר לא קיבלו אז, וגם לא היום, התנצלות בשמה של מדינת ישראל על הטבח. במסמך סיכום עבודת ועדת זהר נטען כי החלטות הוועדה נקבעו "בהתאם לנוהג הערבי של כופר נפש והסדרת סולחה". הוועדה שמונתה על ידי דב רשיש, ראש עיריית פתח תקווה, ובראשה עמד אברהם שפירא, "זקן השומרים", המליצה "בפני שני הצדדים לקיים טקס סולחה בתוך כפר קאסם בהתאם למסורת הערבית המקובלת. והוצאות הסולחה תחולנה על הממשלה.[.....] הוועדה רואה בזאת שהתקרית חוסלה", נכתב. ואכן, כעבור זמן קצר נערכה סולחה. לדברי עיסא ראזי, יושב ראש הוועד העממי בכפר קאסם, "המבוגרים אמרו שזו סולחה שנכפתה עליהם. הרי מדובר היה בתקופת הממשל הצבאי. מי יכול היה אז לסרב לממשל הצבאי?".

מנגד, סגן-אלוף (במיל') גדעון מיטשניק, לשעבר ראש ענף במחלקת ההיסטוריה בצה"ל וראש ענף ההיסטוריה והמורשת באגף המודיעין, סבור כי הייתה התייחסות "רצינית ומידתית" של הממשלה ושל הגורמים שטיפלו בנושא. "היו פיצויים והתנצלויות והכרה בגודל הטעות, הייתה גם סולחה, אך נכון לזכור כי זו הייתה תחת הממשל צבאי. נכון גם לזכור שבתחילה היו ניסיונות השתקה וטשטוש", הודה.

בצהרי יום רביעי השבוע, 29 באוקטובר, הוא יום הטבח, שב שאהין סרסור לביתו בתום הטקס השנתי הנערך בישוב לציון יום השנה לאירוע. 5,000 תושבי המקום ואורחים הגיעו לטקס המציין את היום הקשה שנצרב בתולדות הישוב ובלבבותיהם של ותיקי המקום. עבור תושבי כפר קאסם, ובוודאי המבוגרים שבהם, התקרית לא חוסלה מעולם. הזיכרון עדין חי וביישוב מחכים שהמדינה תביע חרטה.

"אם לא מתנצלים, זה סימן שאולי לא נעשתה כל טעות ושאין בכלל על מה להתנצל, ואם זה כך, למה שאירוע כזה לא יחזור?", שאל זמן קצר אחרי טקס הזיכרון ספואת פריג', בנו של מחמוד פריג', מניצולי הטבח שנפצע קשה.

בעבר שלחה הממשלה נציג מטעמה לטקס הזיכרון. היה זה השר לענייני מיעוטים, משה קצב, שהגיע בשנת 1997. גם נשיא המדינה שמעון פרס ביקר בישוב והביע צער על המקרה. אולם בואו ליישוב של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, השבוע, יצרה אצל רבים מהתושבים ציפייה כי הוא זה שיישא עמו את בקשת המחילה מצד המדינה. ריבלין הוא אחיינו של אברהם שפירא שאירגן את טקס הסולחה בשנת 1957, והוא מודע היטב לביקורת של תושבי הכפרים למאורע."אין ספק שהיא (הסולחה. א"א) לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים", אמר השבוע בכפר. "הביקור היה התחלה טובה, אבל זה לא מספיק", אמר ספואת פריג', המשמש כראש התנועה האיסלאמית בישוב. לדבריו, "האירוע הזה נושא עמו סבל של עיר שלמה, עיר שוחרת שלום שנמצאת בלבה של מדינת ישראל. מגיעה לנו מנוחה, אבל היא עדיין לא הגיעה. שום דבר עוד לא נסגר, אנחנו עדיין מחכים שיעשה צדק, שיבואו להתנצל בפנינו".