מינויו של עורך הדין מני מזוז לשופט בבית המשפט העליון לא עורר מחלוקת בחברה הישראלית, אולם בחברה דמוקרטית, המייחסת חשיבות למעמדו של מיעוט לאומי וליחס אליו, מינוי כזה לא היה עובר. הסיבות לכך רבות, והחשובה שבהן היא החלטתו לסגור את תיקי החקירה נגד האחראים להרג 13 צעירים ערבים באירועי אוקטובר 2000.
מזוז מילא תפקיד מכריע בתיק זה, כשכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. בינואר 2008, החליט מזוז לסגור את כל תיקי החקירה, למרות ההמלצות הברורות והנחרצות של ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט בדימוס תיאודור אור, שקבעה שבחלק מהמקרים יש די ראיות להעמיד לדין את האחראים להרג, ובמקרים אחרים יש להמשיך את פעולות החקירה.
גם העיתוי של מינוי מזוז, שבועיים לפני שאזרחי ישראל הערבים מציינים את יום השנה ה-14 לאירועי אוקטובר 2000, מעיד על הזלזול באוכלוסייה הערבית ומגביר את תחושת התסכול והכעס. כשבוע לאחר החלטתו של מזוז לסגור את כל תיקי ההרג בינואר 2008, יצאו האזרחים בהפגנה הגדולה ביותר מאז יום האדמה ב-1976.
מזוז, אגב, אינו היחיד שזכה לקידום מבין האחראים על המחדלים והכשלים בחקירת תיקי ההרג באוקטובר 2000. היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין מכהן כשופט עליון שנים רבות, ואחרים רבים שכיהנו בתפקידים שונים בפרקליטות המדינה והייתה להם נגיעה ישירה לסגירת התיקים קודמו כיום לתפקידים בכירים יותר, ובראשם עורך הדין שי ניצן וניצב בנצי סאו.
מלבד תפקידו המכריע בסגירת תיקי אוקטובר 2000, מזוז ניסח הצעות חוק, אישר אחרות והגן על חוקים מפלים רבים בפני בית המשפט העליון, חלקם חוקים גזעניים המכוונים במפגיע כנגד האזרחים הערבים ופוגעים בזכויותיהם הבסיסיות. כך למשל, בשנת 2003 קידם מזוז את חוק האזרחות והכניסה לישראל, המונע את איחודן של עשרות אלפי משפחות ערביות שאחד מבני הזוג בהן הוא פלסטיני תושב השטחים הכבושים.
החוק אמנם אושר פעמיים על ידי בית המשפט העליון ברוב של חמישה שופטים כנגד ארבעה, אך זכה לביקורת ציבורית חריפה. הוא מפלה נגד האזרחים הערבים ופוגע בזכותם הבסיסית לחיי משפחה, ובעיקר מהווה פגיעה ישירה בזכותם של האזרחים הערבים לאזרחות, הנחשבת לאם כל הזכויות בכל משטר דמוקרטי. פגיעה בזכות בסיסית זו סללה את הדרך לחקיקה מפלה נוספת ופוגענית עוד יותר.
ב-2007 אישר מזוז את קידומו של חוק ועדות הקבלה, המונע מהאזרחים הערבים לגור ב-434 יישובים קהילתיים שהוקמו על קרקע ציבורית, והעניק גושפקנא להפרדה בדיור, שכבר קיימת הלכה למעשה בין ערבים ליהודים. החוק קודם על ידי מזוז בתגובה לפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון, שעוררו ניצנים של דיון ציבורי בדבר השליטה הבלעדית של יהודים על קרקע ציבורית בישראל, הנתפסת בדרך כלל כאקסיומה.
גם חוק זה אושר בבג"ץ ברוב של חמישה כנגד ארבעה שופטים, וגם הוא עורר ביקורת ציבורית חריפה. פסק הדין בעניינו פורסם כשבועיים לאחר שאותו בית המשפט דחה את בקשתם של תושבי אום אל-חיראן, כפר המונה כאלף תושבים, לערער על ההחלטה להרוס את כל הבתים בכפר ולהקים על חורבותיו יישוב יהודי בשם חירן. בקשת התושבים נדחתה, בין היתר, בנימוק של "היעדר אינטרס ציבורי". מתברר כי גורלם של מאות תושבים החיים בכפר מאז 1956 אינו מעניין את המדינה או את הציבור.
רצף ההחלטות שקיבל מזוז בהיותו היועץ המשפטי לממשלה מעידות על כך שהחלטותיו של מזוז לא נבעו משיקולים משפטיים ומקצועיים, אלא היו מונעות מהשקפת עולם, שעברה כחוט השני בין ההחלטות החשובות הנוגעות לאזרחים הערבים, והטתה אותם.
היעדר הדיון הציבורי בעניין מינויו של מזוז מלמד על תפיסת שלטון החוק בחברה הישראלית. רבים שיבחו את האומץ של מזוז, שהגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושרים אחרים, אך התעלמו לחלוטין מהיעדרו של אומץ כזה בעניין אוקטובר 2000. מינויו של מזוז לשופט עליון שב ומוכיח אפוא כי גבולותיו של שלטון החוק בחברה הישראלית הוא הגבול שמדינת הלאום היהודי קובעת.
הכותב הינו מנהל מחלקת התקשורת של המרכז המשפטי עדאלה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד