במשרדו של דארל ווסט, העומד בראש חקר הממשל במכון "ברוקינגס", מצוי מכתב ממוסגר, פרי עטו של המיליארדר הססגוני דונלד טראמפ. "דארל, אתה טיפש", כתב איש העסקים הנודע. את המילה טיפש הוא כתב במרכאות, מה שגורם לווסט לחשוב כי טארמפ סבור שהוא טיפש יותר מסתם טיפש. העילה למכתב: ווסט העז להגיד בראיון עיתונאי כי לא כדאי למפלגה הרפובליקנית להזמין את המיליארדר לנאום בוועידה הארצית בפלורידה לקראת הבחירות לנשיאות ב-2012. בסופו של דבר טארמפ לא התמודד לנשיאות. אולם נוכחות ההון הגדול בפוליטיקה לא רק בזו האמריקנית הופכת למורגשת, פומבית ומדאיגה יותר. לנושא זה הקדיש ווסט את ספרו החדש: "מיליארדרים".
"אנחנו רואים יותר מיליארדרים באופן כללי, וכן יותר מיליארדרים שמנסים להשפיע על התהליך הפוליטי", טוען ווסט. "הם מבינים שההחלטות הפוליטיות משפיעות עליהם ולפעמים יש להם אינטרס ספציפי או רעיון שהם מנסים לקדם - ומתמודדים בבחירות ישירות. ככל שיותר עשירים יגיעו לתפקידים נבחרים, עשירים נוספים ינסו לחקות את ההצלחה".
ווסט עוקב לאחרונה בעניין רב אחרי פעילותו של נשיא אוקראינה, פטרו פורושנקו, המכונה "מלך השוקולד" על שום יצרנית השוקולד "רושן" שבבעלותו. "הוא זכה לשבחים על מדיניות החוץ התקיפה שלו מול שלטונות רוסיה, אך השאלות איך הוא יתמודד עם בעיות הפנים של מדינתו ואם יוכל או ירצה למגר את השחיתות נותרו פתוחות", מסכם החוקר.
כיום חיים בעולם 1,600 מיליארדרים "רשמיים". לדברי ווסט, הוא אינו מתמקד בספרו במיליארדרים לא רשמיים, אליהם עשויים להשתייך ראשי מדינות, דיקטטורים אנשי מלוכה. פילוח של אותם מיליארדרים מעלה תמונה מעניינת: 90% מהם גברים, 65% לבנים, והגיל הממוצע - 63. לדברי ווסט, יש להם עוד מאפיין אחד משותף: הם מעורבים בפוליטיקה יותר מהאמריקני הממוצע. כך, הם מצביעים יותר (99%, לפי נתוני מחקר במימון קרן ראסל סייג'), פונים יותר לנבחרי הציבור (לפי אותו המחקר, בחצי השנה שקדמה לסקר, 40% מהעשירים אמרו שיצא להם ליצור קשר עם סנטור ו-37% יצרו קשר עם איש קונגרס, לעומת 22% מהאמריקנים "מן השורה" שיצרו קשר עם מישהו מנבחרי הציבור בארבע השנים האחרונות), תורמים יותר לקמפיינים פוליטיים (68% לעומת 14% בקרב הציבור הכללי) ונוטים להחזיק בדעות שמרניות יותר מכלל הציבור האמריקני.
"מיליארדרים יש מכל הסוגים - ליברלים, שמרנים, ליברטריאנים", מסביר ווסט. "אבל יש להם דעות ספציפיות מאוד בתחום החינוך, הבריאות, המסים. בתחום החינוך, למשל, הם פחות נוטים לתמוך בכך שהמדינה תסייע לשוויון הזדמנויות. בתחום הבריאות, הם מגלים פחות נכונות שיעלו להם מסים כדי לספק ביטוח בריאות לכלל האוכלוסייה. ובאופן כללי הם מתנגדים להעלאת מסים לעשירים. לדעה שלהם, כמובן, יש משקל, כי יש להם משאבים וגישה לנציגי השלטונות, וזה משפיע בסופו של דבר על איך נראית המדיניות".
הלקח מפרשת ווטרגייט נשכח
הנה כמה דוגמאות לדעות ה-1% של המרוויחים הכי הרבה בכלכלה האמריקנית. 58% מהם מעוניינים לצמצם את הגרעון בעזרת קיצוץ ההשקעות בכבישים, חינוך, ביטוח בריאות לקשישים - לעומת 27% מהאמריקנים המצדדים בעמדה זו. רק 55% מהעשירים תומכים במעורבות ממשלתית בפיקוח על השוק, לעומת 71% מהאמריקנים הפחות עשירים. רק 35% מהעשירים בארצות הברית חושבים שצריך לעשות את כל מה שנדרש לקידום חינוך ציבורי איכותי, לעומת 87% מבני השכבות הפחות עשירות. רק 41% מוכנים לשלם יותר מסים כדי שכל האזרחים יהיו מבוטחים בביטוח רפואי בסיסי, לעומת 59% מכלל הציבור. ורק 23% מהעשירים חושבים שהמדינה צריכה לדאוג לרמת חיים סבירה למובטלים לעומת מחצית מהאמריקנים הפחות עשירים.
האם זה חדש? הרי מראשית הימים הון ושלטון ניהלו ריקוד טנגו מסעיר. ווסט משיב כי תמיד היו עשירים שניסו להשפיע על פוליטיקה ובמאה הקודמת היו אלה אנשים דוגמת רוקפלר וקרנגי, אך בעקבות פרשת "ווטרגייט" נעשה מאמץ לטהר את התהליך הפוליטי - מאמץ שדי נוטרל בעשורים האחרונים בעזרת פרצות שונות בחוקים. "מה ששונה היום זה שיש יותר מיליארדרים, יותר ריכוז של הון, הם יותר מעורבים בתהליך - ובו זמנית, ארגוני החדשות הרבה יותר חלשים ממה שהם היו לפני 20-10 שנה, אז יש פחות מעקב ופיקוח אחר מה שקורה?, מסביר ווסט.
הערתי כי יש לא מעט אנשים שחושבים שזה נהדר כשאנשים עשירים שהגשימו עצמם בתחום אחד רוצים לתרום מכישוריהם לציבור בתחום אחר. "מיליארדרים רצו לבחירות ביותר מ-12 מדינות - וברוב המקרים הם זכו", אומר ווסט. "במקרים רבים, נשמעו טענות לגבי מינוי מקורבים, עסקאות פנימיות, ניגוד אינטרסים בוטה, ניסיון לנצל השפעה כדי להבטיח יחס מיוחד של הרשויות. זה הפך לבעיה במקומות רבים. הבעיה הכי גדולה בארצות הברית היא היעדר שקיפות של פעילות כזו. מיליארדרים משקיעים עשרות, לפעמים מאות מיליארדים, בתהליך הפוליטי - והרבה פעמים אנחנו אפילו לא יודעים את זה".
מיליארדר, תשיג לך סנאטור
ווסט מציין כדוגמה את האסטרטגיה "תשיג לך סנאטור", שנחשפה בעיתון ?ניו יורק טיימס?. לדבריו, ?איש וול סטריט ביל אקמן, שלא אהב את חברת 'הרבלייף', הצליח לשכנע את הסנאטור אד מרקי ממדינת מסצ'וסטס לכתוב כמה מכתבים לוועדות פיקוח למיניהן, בדרישה לפתוח בחקירה נגד החברה והשיטות העסקיות שלהם. זה הביא בסופו של דבר לצניחת המניות שלהם ולרווח של אקמן. זו היתה דוגמה די מדאיגה של איש עסקים שניצל פוליטיקאי לקידום האינטרס העסקי שלו. כולנו רואים היום את הקיפאון אליו נקלע התהליך הפוליטי בקונגרס, בעיקר בסנאט. מספיק סנאטור אחד כדי לחסום מינוי של פקיד בממשלו של הנשיא ברק אובמה או לחסום הצעת חוק. אם אתה עשיר ומצליח 'להשיג לך סנטור' שקשוב לנושא שמדאיג אותך, הוא יכול לחסום את זה בשבילך".
הבחירות לנשיאות 2012, עם תרומות הענק של מיליארדרים דוגמת שלדון אדלסון, האחים צ?רלס ודיוויד קוך וג?ורג? סורוס, הדליקו נורה אדומה אצל רבים ושאלות לגבי מידת ההשפעה של האזרח הפשוט. "תרומות של כספים רבים לא מבטיחים ניצחון של המועמד שהמיליארדר תומך בו", מסייג ווסט. "כמה מיליארדרים שמרנים ניסו למנוע את הבחירה מחדש של אובמה ולא הצליחו. אבל הם אנשי עסקים חכמים שיודעים לנתח מערכה כושלת, להסיק מסקנות, לתקן דברים ולמצוא שיטות חדשות".
בקמפיינים הפוליטיים לקראת בחירות האמצע לקונגרס שיתקיימו השנה, השקיעו ארגונים חיצוניים סכום שיא של 230 מיליון דולרים. כך, למשל, האחים קוך השקיעו רק השנה 125 מיליון דולרים במטרה להשפיע על תוצאות הבחירות לקונגרס בעזרת רשת של מלכ"רים למיניהם. גם המיליארדים הליברלים לא מבזבזים זמן: מייקל בלומברג השקיע 50 מיליון דולרים לקידום המאבק נגד אלימות הכוללת שימוש בנשק חם בארצות הברית, וטום סטייר הבטיח להשקיע 100 מיליון דולרים להעלאת מודעות הציבור לשינוי האקלים.
ווסט משוכנע שהבחירות לנשיאות 2016 בארצות הברית יתאפיינו בקרב בין המיליארדרים. הנבחרת השמרנית לא תתאפק ותתערב בתהליך אחרי שתי כהונות של נשיא דמוקרט, וגם תומכי הילרי קלינטון כבר החלו לגייס עשירים להרצת "ועדי פעולה פוליטית" שנועדו לספק תמיכה למועמדים פוליטיים בלי המגבלות המוטלות על מטה הבחירות שלו, דוגמת החובה לחשוף את מקורות התרומות.
כפי שהוכיחו כמה וכמה מערכות בחירות - בין היתר הפריימריז במפלגה הרפובליקנית בווירג?יניה ביוני השנה, שבהן איש הקונגרס הבכיר אריק קנטור הפסיד למתחרה עם "תיבת מלחמה" דלה בהרבה - כסף לא בהכרח קונה ניצחון. אולם ספק אם מועמד פוליטי כלשהו יעז לוותר על החיבוק החם של אנשי ההון במרוץ לתפקיד הנכסף.