פסיקות בג"ץ בעניין "חוק המסתננים" הזכירו סדרה בהמשכים וקדימונים המרמזים על הבאות. פסק הדין הראשון רימז על הפרקים שיבואו לאחר מכן, וכלל בעיקר שליפת כרטיס צהוב המזהיר את כל המעורבים שהמשחק הוא מסוכן. בין פסק הדין הראשון לזה אחרון אמש היו קדימונים קצרים בדמות אמירות ברורות של חברי כנסת ואישי ציבור, שצעקו וקולם לא נשמע. פסק הדין האחרון קבע באמירה חדה וברורה - אין מקום לחוק כזה במדינת ישראל הדמוקרטית. במדינה אחרת אולי כן, כאן לא.
סיפור הולדתו של החוק וגווייתו מזמין את המשל של בגדי המלך החדשים, או כפי שכתב במקור הנס כריטסאן אנדרסן, "בגדי הקיסר החדשים". בתפקיד הקיסרים, גדעון סער ומירי רגב. הם רצו חוק תפור למידותיהם, כזה התפור למד ההתלהמות בטוקבקים ברשת. הם ביקשו חוק כזה שייראה טוב, שיצטלם טוב. הם אוהבים לפקוד את דרום תל אביב, הקהל שם אוהב אותם, והם מרגישים קיסרים לרגע. הם מבטיחים לעשות סדר, הם יביאו "בומבה" של חוק. הקהל שלהם מתרשם, ואוי כמה שהשניים, סער את רגב, אוהבים להרשים.
אבל מה לעשות שבית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, תפקד כילד הצועק "המלך הוא עירום"? באגדת הילדים שבדנמרק הקפואה הספיקה צעקה אחת. במזרח התיכון צועקים חזק, לפעמים פעם אחת לא מספיק, אבל בסוף מקשיבים.
אחרי שפסל בג"ץ את "חוק המסתננים" הראשון, חברי הכנסת, ובפרט יו"ר ועדת הפנים רגב והפטרון הפוליטי שלה סער, נכשלו בהבנת הנקרא. הם סברו שבג"ץ ייסחף בים הברכות והתשבוחות של חברי הכנסת מימין שקידמו והאיצו את החוק לפני כמה חודשים. עם זאת, הוא אמר להם לא בפעם השנייה.
הנורא והעצוב בכל הסיפור הזה הוא שזה עולה לנו, למשלם המסים, הרבה מאוד כסף, ופתרון לתושבי דרום תל אביב אין. כולם עשו עליהם סיבוב לצרכים הפוליטיים שלהם, כל אחד חזר ועשה לביתו ולביתה.
אין כל דרמה בפסיקה
הטעיות של "מקבלי ההחלטות" חפות מאחריות ואין בצדן תג מחיר ציבורי או אישי. הרי לא סביר שחברי כנסת יתעלמו מאיום פסיקת בג"ץ, מיועצים משפטיים וגם מחברי הכנסת בוועדת הפנים הסביבה, יחוקקו חוק הכולל הקמה של מתקן כליאה על כל הכרוך בכך ויצאו נקיים.
כמי שישב בוועדה לאורך כל תקופת החקיקה, ראיתי את ריצת האמוק שאחזה במחוקקים הנמרצים. הם התעלמו מהערות הקטנות ונמנעו מלתת תשובות ברורות לשאלות טעם, למש אם זה לא מתקן כליאה אז מדוע שב"ס אחראי על המתקן? מדוע להקים מתקן כזה במקום כה מבודד? ומדוע יש גדרות וחומות סביב המתקן אם לא מדובר במתקן כליאה?
מכבסת המילים נפתחה שוב. הפעם היא עבדה שעות נוספות. ממתקן כליאה הפכו זאת למתקן שהייה. המחוקקים הנמרצים קנו את הרעיון וחשבו באמת שכך יערימו על בג"ץ. מתקן שהייה זהו מושג מכובס, הוא כבר יעשה סדר. הרי הכול עניין של מיתוג ושל יחסי ציבור. אבל בג"ץ לא קנה לא את השם ולא את המכבסה. הוא מבין מה מסתתר מאחורי החומות של מתקן "חולות". הוא גם מבין שאין ממש תקווה מאחורי החומות.
מתקן חולות עלה למדינת ישראל כמילארד שקלים. עכשיו מה עושים עם זה? מי צריך לשלם את המחיר על המחדל? אתם בוודאי יודעים את התשובה. שופטי בג"ץ התייחסו לכסף שנשפך כמו חול בסאגה הזו. תארו לעצמכם שהיו משקיעים חצי מילארד שקלים בדרום תל אביב במקום בחולות נודדים בנגב. בחצי מילארד אפשר להקים גנים ציבוריים, אבני שפה חדשות, כבישים, תאורת רחוב, רשת ביוב וניקוז, עובדים סוציאליים, קרן מיוחדת לשיפוץ מבנים ישנים. במקום זה דאגה מירי רגב להעביר מאות מיליונים לדרום, השקעת שירדה לטמיון.
הכותרות כאילו מדובר בפסק דין דרמטי, טעות ביסודן. אין כל דרמה בפסיקה. מי שקרא היטב את ההערות השוליים בפסק דין הראשון מבין שהכותרת דרמטית הייתה דווקא אם היה בג"ץ מכשיר את מתקן חולות. זאת איוולת לחשוב אחרת ופשוט זריית חול בעיניים. וברוך השם, יש מספיק חולות בסיפור הזה.
הכותב הוא יועץ תקשורת.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.