איום דאעש

הסוד של דאעש: איך הפך ארגון קטן לאיום היחיד על העולם?

לארגון הסוני, המונה כ-30 אלף איש בלבד, אין צבא מסודר, נשק מתוחכם או היכולת להתמודד עם מדינות יציבות, אז למה בעולם, ובארה"ב בפרט, מתייחסים אליו כאל איום גדול יותר מאיראן?

אבי יששכרוף, וושינגטון
כלי הרכב שלהם לא יכולים לשמש משקל נגד לכוחות שריון סדירים. פעילי דאעש (צילום: אי-פי)

זה זמן מה שערוצי החדשות בארצות הברית עוסקים באינטנסיביות, כמעט באובססיביות, ב"מדינה האיסלאמית" (דאעש) ובמלחמה שהכריז הנשיא ברק אובמה על הארגון. שוב ושוב משודרים הקליפים המפחידים במיוחד שהפיק דאעש רק לאחרונה כדי להרתיע את האמריקנים מפני פעולה נגדו, ונראה שלפחות מבחינת העניין שמגלה התקשורת האמריקנית בדאעש, האסטרטגיה של הארגון רושמת הצלחות מרשימות. אם אורח מהחלל החיצון היה נוחת כאן בוושינגטון ועוקב אחר הדיווחים הללו, כמו גם אחר העיסוק בימים האחרונים בסנאט ובבית הנבחרים בתופעה המכונה דאעש, יכול היה לחשוב בטעות שמדובר באימפריית רשע שכמותה לא ידעה האנושות, שזהו האיום היחיד כיום על היציבות בעולם בכלל ועל המזרח התיכון בפרט.

אז אולי צריך לשים את דברים קצת בפרופורציה. דאעש אינו מהווה איום משמעותי, אסטרטגי על מדינות יציבות במזרח התיכון כמו ירדן, ישראל, ערב הסעודית ואחרות. הארגון מצליח באותם מקומות שבהם יש ואקום שלטוני. דאעש אינו צבא סדיר בעל כוחות משמעותיים שיכול להתמודד בעימות חזיתי נגד צבא מסודר ומאורגן. מספר פעיליו, כולל קבלני משנה נוסח חיילי צבא עיראק לשעבר שחברו אל דאעש בגלל אינטרסים כלכליים, נאמד בכ-30 אלף. זה הכול. הנשק הפופולרי ביותר של הארגון הוא מקלע רוסי ישן, יש בידו מעט טנקים ונגמ"שים וכלי הרכב המשמעותי ביותר שלו לקרב הוא הטנדר של טויוטה, שאינו יכול לשמש משקל נגד לכוחות שריון סדירים ובוודאי שלא לחיל אוויר. דאעש מהווה איום על ישראל, על ירדן ועל מדינות אחרות, כולל ארצות הברית, אך בעיקר מבחינת הפוטנציאל שלו לבצע פיגועי טרור, ולא מבחינת האפשרות של כיבוש או השתלטות.

מסע הכיבוש של דאעש - סיקור מיוחד:
לראשונה: מטוסי קרב של צרפת תקפו את דאעש בעיראק
ישראל חוששת: "נשק כימי שנותר בסוריה יגיע לדאעש"
צפו בשבוי של דאעש מדבר: "ממשלתי נטשה אותי"

עוד בוואלה! NEWS

מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

בשיתוף וואלה!שופס
לכתבה המלאה
אובמה הכריז מלחמה על דאעש (צילום: רויטרס)

אז מה סוד ההצלחה של דאעש? כיצד קורה שהארגון היחסית קטן הזה הפך מבחינת המדיה וההנהגה האמריקנית לאיום הגדול והיחיד על השלום העולמי? כיצד זה שאפילו הנשיא אובמה הכריז על דאעש כמסוכן יותר ליציבות האזור מאיראן? הרי מספר האנשים שטהראן אחראית לרציחתם בשנים האחרונות, כולל באיראן עצמה, עולה לאין שיעור על מספר האנשים שדאעש הוציא להורג. פוטנציאל הסכנה של איראן למזרח התיכון, כפי שהגדיר זאת רון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון, הוא פי אלף בהשוואה לזה של דאעש. התשובה לתעלומה הזו פשוטה יחסית: יחסי ציבור טובים. כמה הוצאות להורג מצולמות, עריפות ראשים מתועדות, אנשים מפחידים במסכות – והנה כמעט בן לילה כל שאר ארגוני הטרור נעלמים וכל שאר האיומים, כמו איראן, נמחקים. והמלכוד הגדול שהמדיה המערבית נתונה בו, יחד עם הממשל האמריקני, הוא שככל שהעניין בדאעש והעיסוק האינטנסיבי בו גוברים, כך גם גדלה התמיכה בו בקרב קהלי היעד שלו: איסלאמיסטים המחפשים משנה קיצונית במיוחד לתמוך בה. לפתע אל-קאעדה כבר אינו "סקסי" במיוחד מבחינת אותם ג'יהאדיסטים וגם היריב מבית, ג'בהת א-נוסרה, מאבד גובה.

מבחינת ישראל, הבלעדיות שלה זוכה דאעש באג'נדה האמריקנית היא בעיה לא פשוטה. בעוד חודשיים בלבד, ב-24 בנובמבר, תסתיים תקופת הזמן שבמסגרתה אמורים היו איראן ושש המעצמות להגיע להסכם על פרויקט הגרעין האיראני, עד כה ללא תוצאות. ספק אם הנשיא אובמה ישנה את מדיניות הדיפלומטיה שלו כלפי טהראן, וספק אפילו אם יוטלו סנקציות חדשות-ישנות על איראן במקרה שלא יגיעו להסכם. על פעולה צבאית כבר בוודאי שאין מה לדבר. הסוגיה הזו נעלמה מסדר היום של וושינגטון (למען ההגינות צריך לומר שגם מזה של ירושלים) ואינה מעניינת את התקשורת. דרמר עוד ניסה להחיות מעט את הנושא בנאומו בקבלת פנים בביתו לרגל ראש השנה, אך כולם כאן מדברים "דעאשית".

המתיחות מעמיקה את הבעיה בנושא תפיסת האיום האיראני. אובמה ונתניהו (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

הבעיה הופכת לגדולה עוד יותר לנוכח המתיחות הקשה בין הבית הלבן לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. הממשל, ובעיקר העומד בראשו, מגלים חוסר עניין ורצון בוטה להקשיב להצהרות שיוצאות מירושלים או מפיו של דרמר. אפילו הצהרה כמו זו שהשמיע השגריר, מדויקת וצודקת ככל שתהיה, מתקבלת כאן כסוג של ביקורת על הבית הלבן וניסיון לנגח את הנשיא אובמה, שאמר רק לפני שבועיים דברים הפוכים. נתניהו ודרמר יכולים להאשים רק את עצמם בנושא הזה. הניסיונות הלא חשאיים שלהם להתערב במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות והתמיכה במועמד הרפובליקני מיט רומני עולים לישראל מחיר יקר, וכעת היא משלמת אותו בריבית.

אבל אי אפשר להאשים רק את דרמר ואת נתניהו במשבר הנוכחי עם וושינגטון. הנשיא אובמה ממשיך במדיניות הלא ברורה והמזגזגת שלו במזרח התיכון. גרוע מכך, הוא אינו מוכן כמעט להקשיב לקולות שונים מאלה שמשמיעים סביבו שניים-שלושה יועצים. אובמה, כמו מנהיגים אחרים שכיהנו במשך זמן רב, נוקט מדיניות של "אני אוביל ואני אנווט", ללא רצון או יכולת להפנים טעויות, ומבלי שיהיו לו באמת את כל התשובות לסוגיות לא פשוטות. לדוגמה, מי הם אותם ארגונים או קבוצות שהממשל מעוניין לחמש כעת בסוריה? הנשיא רשם לעצמו אמש הישג מרשים בסנאט כשהצעתו לחמש מורדים לא קיצוניים בסוריה זכתה לרוב של 78 לעומת 22 מתנגדים. אלא שספק אם יש לממשל יכולת להבטיח שהנשק שיועבר לקבוצות הללו לא יגיע בסופו של דבר לידי דאעש או לידי ג'בהת א-נוסרה. על פי אחד הדיווחים, אובמה עצמו גם מתעקש שהבית הלבן בלבד יהיה זה שיאשר תקיפות של יעדי דאעש ברחבי סוריה, ולא הצבא.

אז בינתיים לפחות הנשיא נראה נחוש מתמיד להמשיך במלחמה נגד דאעש, ארגון הטרור הרצחני הפועל ברחבי עיראק וסוריה. הבעיה היא שהוא מעדיף מסיבותיו שלו להתעלם מהמפלצת הגדולה עוד יותר ממזרח – איראן, שנהנית לפלרטט עם וושינגטון בנושא ההתמודדות עם דאעש. הבטחתו של אובמה שארצות הברית תנקוט את כל האמצעים ותעשה כל שנדרש כדי לעצור את איראן מלהגיע לפצצה גרעינית, נראית לעת עתה לא ריאלית וריקה מתוכן.

לפניות לכתב: aviissacharoff@walla.com

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully