פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא חשוב מאיפה נביא את הכסף

      ראש הממשלה ושר האוצר חלוקים בשאלה מהיכן לממן את הוצאות המדינה הגדלות. נתניהו רוצה להגדיל מסים ולפיד להגדיל את הגירעון. בשאלה החשובה באמת שניהם לא מתעסקים

      בקרב האגרופים בין ראש הממשלה לשר האוצר ניצבת דילמה שנראה כי רבים מאתנו שוברים את הראש לגביה בימים האחרונים: העלאת מסים או גידול בגירעון. מצד אחד, אנחנו נוטים לאהוד את שר האוצר הנלחם בחירוף נפש נגד רעיון העלאת מסים ומצהיר מעל כל במה גלויה כי אזרחי ישראל אינם פרה חולבת. הדימוי הזה מתקשר בעינינו לטאבו המושרש חזק בתרבות הישראלית: רק לא לצאת פראיירים. מצד שני, רוב הציבור הישראלי נוטה לסמוך על ראש הממשלה בעניינים כלכליים וביטחוניים. כשהלז מזוהה עם מדיניות של צמצום הגירעון ומחרה מחזיק אחר שר הביטחון בדבר נחיצות הוספת 11 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, אין הציבור פוטר זאת כלאחר יד.

      נכון הוא שמאז ימי המחאה החברתית הפך הציבור הישראלי לביקורתי יותר. הניסיונות של שר הביטחון להלך אימים על הציבור על מנת לזכות בתוספת תקציבית מתקבלים כיום עם גרגיר של מלח. ועדיין ניתן לומר כי המאבק בין לפיד וביבי הוא מאבק על שתי תפיסות שכל אחת מהן מושתתת על מוסכמות אחוזות היטב בחברה הישראלית: האחת – מסים שווה פראייריות, והשנייה: צמצום הגירעון והביטחון הם מעל הכול.

      חסידי הקונספירציות יאמרו שהצבת השאלה הזו במוקד המאבק בין ביבי ולפיד אינה מבטאת דילמה אמתית מבחינתה של החברה הישראלית אלא נועדה ליצור מסך עשן שתכליתו להגן על הקבוצות החזקות שמייצג כל אחד מאישים אלו. אבל נניח בשלב זה לקונספירציות.

      לשאול שאלה אחרת

      אחת הדרכים להתמודד עם הדילמה היא לנסות להציב במקומה שאלה אחרת. שאלה מסדר חשיבה גבוה יותר. במילים אחרות, להבין שהשאלה מסים או גירעון היא שאלת מיקרו שאם נצמצם את הדיון לתוכה נמשיך להיות עסוקים בפוליטיקה של כיפופי ידיים ולא בפוליטיקה של מהות. במקום לשאול "מסים או גירעון?" יש להציב שאלה הרבה יותר אקוטית: באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות? השאלה הזו תהיה מאוד אפקטיבית אם אף נעמיק בה ונשאל: באיזו מדינה היינו רוצים לחיות בהנחה שמזלנו לא שפר עלינו. שהרי בלב כל אחד מאתנו - גם אלו שנולדו למרבה המזל למשפחות מבוססות או כאלו ששיחק להם המזל במהלך חייהם - קיים החשש שיום אחד נמצא עצמנו בתחתית הסולם החברתי- כלכלי.

      ומה אז? כיצד נרצה שייראו חיינו? מה התפקיד שנועיד למדינה בשיפור חיינו? ברור שכדי לשאול עצמנו את השאלה אנחנו צריכים להתנער מהמוסכמה שבהכרח יש קשר ישיר בין כישרון להצלחה ולפנות מקום לאלמנט המזל בחיינו: מזל להיוולד בשכונה מסוימת, מזל בבחירת המקצוע ועוד. העובדה היא שרוב העניים אינם מצליחים להיחלץ ממצבם. סביר להניח שהם מוכשרים לפחות באותה מידה כמו אלו שאכן מצליחים להיחלץ או כמו אלו שנולדו למשפחות מבוססות, אבל בניגוד לאחרונים להם לא שיחק המזל.

      אם נבין שתפקיד המדינה לנסות לצמצם את השפעת המזל בחיינו אז נוכל גם להסכים כי תפקידה להבטיח לכל אחד מאתנו רמת חיים סבירה ללא קשר למקום מגורינו, למוצאנו, לייחוס המשפחתי שלנו או לשאר המרכיבים שכמעט אין לנו שליטה עליהם. אז גם נוכל להסכים כי אין בעצם הבדל מהותי בין העלאת מסים לבין הגדלת הגירעון. כל אחד מפתרונות אלו יכול להועיל ויכול להזיק. העלאת המסים יכולה להסתבר כברכה אם כתוצאה מכך נקבל שירותים טובים יותר (חינוך, רווחה, תשתיות כבישים ועוד). הגדלת הגירעון יכולה אף היא להועיל בסופו של דבר למשק (מי אמר שמשקיעים בוחרים את השקעותיהם רק על פי דירוג חברות האשראי שמושפעות מגובה הגירעון?). במידה שכספי ההלוואות יושקעו במנועי צמיחה של המשק (סיוע לעסקים קטנים, השקעה בתעשיות בעיקר בפריפריה, הכשרה מקצועית ועוד), הרי שבסופו של דבר נוכל להקטין את היחס בין החוב לתוצר. מובן שהזרמה פרועה של כספים לביטחון, בין אם באמצעות העלאת מסים ובין אם באמצעות הגדלת הגירעון, תגדיל את החוב הלאומי מבלי לייצר אופק של צמיחה.

      במקום לשאול מהיכן לקחת כסף יש, אם כן, לשאול היכן להשקיע. אז גם כל הוויכוח בין ביבי ללפיד יאבד מחשיבותו.

      הכותבת היא מומחית למדע המדינה

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד