השיח הציבורי-ביטחוני בישראל הוא סוגיה מוכרת היטב, אפילו עתיקת יומין. הגם שאין ודאות קרובה שמרבית הציבור יודע אל נקלה מה מהותו של תקציב הביטחון, מהו מחיר הביטחון שעליו משלמים סכומי עתק, הציבור הישראלי מתמסר למדיניות ממשלות ישראל מבלי לערער על הפרדיגמה הזו. התוצאה היא, שאין כל אפשרות להפנות תקציבים למערכות האזרחיות - חינוך, רווחה, בריאות ורמת חיים נאותה.
כך, הגענו למצב שבו הירידה מן הארץ של צעירים ישראלים היא תופעה הולכת וגדלה. ביקור בבירות אירופה או בארה"ב יכולה להמחיש את החידלון של ממשלות ישראל בעצירת התופעה המסוכנת הזו. האמת היא שלממשלות ישראל לא אכפת, ויום אחד נתעורר למציאות שתטפח על פנינו ובעוצמה יתרה.
בסיום מלחמת עזה 2014 ראש הממשלה לא התבלבל והכריז שישראל זקוקה, קודם כל לביטחון, ולאחר מכן לדברים אחרים. התוצאה פשוטה: קיצוץ של מאות מיליוני שקלים בתחומים שונים, כולל קיצוץ דרסטי וחמור ביותר בתחום החינוך. הרי בכל העולם המפותח הגיעו מנהיגים למסקנה שביטחון לאומי איננו רק מספר המטוסים, הטנקים וסוללות כיפת ברזל שבידך. ההפך הוא הנכון: חינוך, רמת חיים נאותה, תעסוקה ורווחה הם ביסוד חוסנה הביטחוני של כל חברה. מי שסבור שימי ראשית המדינה יימשכו לעד, שתקופת הצנע תחזור לכאן ואנשים יעמדו דום לדגל טועה ומטעה. הדור הצעיר אינו מבקש מותרות מן המדינה.
החיים כאן אינם מובנים מאליהם
הדור הצעיר מבקש לחיות כבני אדם עצמאיים, בלתי תלויים בכיסם של הוריהם, ללא חובות עצומים בבנקים העושקים אותם מפני שתמורתם הכספית עבור עבודתם הקשה היא בלתי מספקת בעליל. האסכולה הצבאית-ביטחונית בישראל, בתמיכה מוחלטת של השלטון, הצליחה לדכא את המחאה החברתית. מה גדולה הייתה הדה-לגיטימציה והאינדוקטרינציה שעשה השלטון שמא המדובר במחאה בעלת גוון פוליטי-מפלגתי, בה בשעה שהיא הייתה ההפך הגמור: מחאה לגיטימית שחצתה את הקווים הפוליטיים המוכרים. הראיה היא שהדור הצעיר חיפש את הישועה הפוליטית ומפלגה אשר ידעה לרכוב על הנושא החברתי קיבלה 19 מנדטים.
פגשתי צעירים במקומות שונים בחו"ל המדברים גלויות על קריסת אמונתם במנהיגי ישראל והפוליטיקאים שלה, על ייאוש וסלידה מהבטחות לחיים נורמליים, מאי-יכולתם לקיים משפחה מיגע כפיהם. אלה דברים חמורים כי הם נשמעים מצעירים שהם מלח הארץ, דור חכם ובלתי ניתן למניפולציות פוליטיות, דור שאינו מתבייש לומר שחיים במדינת היהודים הם לא דבר מובן מאליו. אין המדובר בשוטפי מכוניות או נהגי מוניות או שיפוצניקים. המדובר באקדמאיים, מהנדסים ורופאים, במאים ואומנים, בעלי תארים מתקדמים שאין להם כל סיכוי להתקבל לעבודה בישראל, אנשי היי-טק מופלאים המחפשים את עתידם בעמק הסיליקון או בבירות העולם הגדול, וכל עניין "ביטחון ישראל" כפי שהוא מבוטא על ידי המנהיגים אינו עובד עליהם.
הנמצאים ליד הגה המדינה טומנים את ידיהם עמוק אל תוך תקציבי עתק כדי לנייד אותם למטרות זרות, פוליטיות גרידא, או למטרות של כסת"ח, אם וכאשר תתרגש עליהם ועדת חקירה. ועדות שונות קבעו מפורשות שתקציב הביטחון הוא גולם שהחברה לא תוכל לשאת אותו על כתפיה. מי מסתכל על ההמלצות? אף אחד. ממשיכים באותה הדרך. כלכלנים ישרי-דרך דוגמת פרופ' מנואל טרכטנברג מזהירים מאסון חברתי וכלכלי אם תקציב הביטחון לא יקוצץ משמעותית. אף אחד אינו מקשיב להם. המדינה אינה מסוגלת לשאת על גבה חטוטרת מעין זו כמו תקציב הביטחון. והקול, קול קורא במדבר. יקראו הבריות מה גילתה הח"כית סתיו שפיר לגבי תקציבי עתק, מיליארדים המוזרמים לצרכים פוליטיים כמו ההתנחלויות מבלי שיש ביקורת ופיקוח על הנעשה, ומבלי להעז לשאול מדוע?
כל אימת שתקציב הביטחון לא יקוצץ והמיליארדים הנשפכים כנהרות שוצפים להתנחלויות לא ייפסקו, וכל עוד השיח ימשיך להיות ביטחוני בלבד, ימשיכו רבבות הצעירים לעזוב את המדינה.
הכותב הוא היסטוריון המתמחה בנושאי ביטחון לאומי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד