פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אנחנו באמת רוצים עוד לחיות פה?

      רובנו ציונים, מחוברים לעברית בנימי נפשנו ותרמנו בצבא, אבל חייבים להודות שהמקום הזה די מבאס – ושינוי לא נראה באופק. מחשבות אחרי "צוק איתן"

      בעתות מלחמה הישראליות זוקפת ראש, אהבת הארץ מתעצמת, הסקרים מעידים על התחזקות של המפלגות הלאומיות ואפילו אנשי שמאל, שבאופן עקרוני לא חושבים, נניח, שמדיניות החיסולים תניב משהו, פולטים קריאת "יש" כשהם שומעים שמוחמד דף (כנראה) חוסל.

      אבל לצד התחושות האלה, מתגנבות לעתים מחשבות אחרות. זה קורה כשאת שומעת את בנו בן ה-12 של אמוץ גרינברג קורא עליו קדיש, כשאת נתקלת בחיוכם של גל בסון ובניה שראל היפים, וכשאת מבינה שמג"ד כל-יכול כבר לא יזיז את גפיו.

      מלחמה בדרום | סיקור מיוחד

      בניה שראל שנפל בעזה (דובר צה"ל)
      החיוך שלו גורם למחשבות אחרות, פחות לאומניות. מפקד סיירת גבעתי בניה שראל ז"ל (באדיבות המשפחה)

      זה קורה כשאת מבחינה במגדל הלגו של דניאל בן הארבע או בחולצה עם המכוניות של דיסני שהוא לבש ביום מותו – ואת יודעת, שזה בדיוק-בדיוק גם מה שהבת שלך אוהבת. ואת נזכרת בצירים, ואיך נקרעת, ואת הלילות חסרי השינה, ואת הפרח שאת מגדלת, ומה יהיה אילו – ואז את חייבת לעצור את המחשבות כי העיניים שלך כבר שטופות דמעות.

      ההרהורים האלה, שמתגנבים לפעמים, בגדול שואלים: בעצם, למה? זאת אומרת, זה שווה את זה? וכן, בשקט-בשקט, ממש רק לפעמים, עולה גם התהיה: אנחנו באמת רוצים לחיות פה?

      לפני שאתם משייפים את האלות ומכינים את המקלדת לטוקבקים רושפים, אנא תבינו: אנחנו אוהבים את המדינה הזאת. אנחנו ציונים, חושבים שהעם היהודי צריך בית משלו, היינו בצופים, יצאנו לקצונה וחתמנו קבע. העברית היא שפת הורינו, נשתגע מהנימוס ומהשעמום הקנדי ויודעים שבצרפת ובבריטניה יש גם אנטישמיות. אבל, בכל זאת, גם אתם חייבים להודות שהמזרח התיכון הוא מקום, איך לומר, די מבאס.

      את חושבת שהנה "יש עתיד" כבר מקדמת בממשלה סדר יום אזרחי – ואז באחת נהפכת התמונה ומיליארדים יוזרמו לתקציב הביטחון השוטף, לאימון כוחות מילואים, לייצור עוד רקטות כיפת ברזל, ולפיתוח פתרון לפצמ"רים ולמנהרות. ולעזאזל, באמת צריך להשקיע בכל אלה, אבל מה עם ניצולי השואה הרעבים ללחם, הסבסוד של מעונות היום, ויוקר המחיה?

      לא רואים מתי הבאסה נגמרת

      את די מבסוטה מהרמטכ"ל השקול והצנוע הזה, אבל אז הוא נושא נאום פארודי. את סבורה שחמאס הוא הארגון ה-רצחני באזור, ואז את חוזה בראשים נערפים בסוריה. את רוצה להאמין שדניאל פומרנץ באמת מת שמח כי ביצע את המשימה, כפי שאמו ורדה אמרה, אבל אז את קוראת על הפחד המוצדק של חברו להיכנס לעזה עם הנגמ"ש החדיר והישן, שבו נגדעו חייהם. ואת חושבת שכל שאר החיילים נפלו במלחמת אין-ברירה ושזו הדרך להשיב את השקט לדרום, אבל חודש אחר כך הירי עדיין נמשך. והדבר הכי מבאס בתוך הבאסה הזו, שאת לא רואה אותה נגמרת.

      אלה אומרים שהבלגה רק מביאה הסלמה, ואחרים אומרים שחיסולים רק מביאים אותה. וכל אחד מביא דוגמאות, ומגייס את ההיסטוריה לצדו. ואלה מנופפים במכה על חיזבאללה שהביאה שקט של שמונה שנים, ואלה מזהירים שבשנים האלה הארגון הלבנוני רק התעצם; ותושבי עוטף עזה זועמים על ראש הממשלה על כך שאין הסכם ברור, כאילו חמאס לא התחיל לירות לפני חודשיים למרות קיומו של הסכם ברור; ואותם אלה שלפני רגע סברו שאבו מאזן הוא מסית לטרור, כעת מבקשים למסור לידיו את השליטה ברצועה.

      חשבנו את המחשבות האלה, ונמשיך מדי פעם לעשות זאת, אבל ככל הנראה לא נעשה איתן דבר. אנחנו נלך בשבת הקרובה לים, ניסע ליוון שוב בקיץ, נתעורר לעוד חטיפה או פיגוע, נחזה כלא מאמינים בתופעה הגזענית התורנית - ונמשיך לחפש עוד שורשים אירופים בשביל דרכון. עד הסבב הבא.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד