בתכנון ובהכוונה של עשרות פיגועים שהביאו למותם של חיילים ואזרחים ישראלים, ובתכניותיו להרוג ישראלים נוספים, בהם אזרחים חפים מפשע הרוויח ראאד אל-עטאר את מותו בחיסול צה"ל בלילה של יום חמישי האחרון. במלים פשוטות: הגיע לאל-עטאר למות, ולחיל האוויר הישראלי הייתה את כל הזכות שבעולם להרוג אותו. עכשיו כשהנחנו את זה על השולחן, האם מותר לשאול: זה בכלל שווה את המאמץ, ובכלל את השמחה על ההישג המבצעי?
זה שנים שבישראל מתהדרים ביכולת החיסול המרשימה של מחבלים, רבי-מחבלים, "ארכי-מחבלים", אם תרצו. החיסול, שזכה לתחדיש המכובס "סיכול ממוקד" בימי האינתיפאדה השנייה, שילב בתוכו את שלושת האלמנטים שצה"ל מתהדר בהם: יכולת מבצעית מרשימה באוויר, עם כלי טיס מאוישים ובלתי-מאוישים, כוח אדם מיומן וחימוש מדויק ורב-עוצמה; שליטה מודיעינית אבסולוטית היכולת לזהות מיהו יעד ראוי לחיסול, ואיתורו המדויק בזמן אמת; וכן, "טוהר הנשק" - צה"ל, המתהדר (כנראה בצדק) בהיותו הצבא המוסרי בעולם, לא מחפש "לשטח" מרחבים שלמים בתקווה להוריד שם מפקד או שניים, אלא בפעולה כירורגית מדויקת מוריד רק את "ראש הנחש". שילוב זה בין שלושת היהלומים של צה"ל חיל האוויר, המודיעין והמוסריות הפך את החיסול לסמל ההצלחה הצבאית הישראלית. אך האם הוא באמת ראוי לתואר הזה?
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
הפצצה שנחתה על אל-עטאר ושותפו לפשע אבו שימאללה, היכתה בסביבות השעה 02:30, בלילה שבין רביעי לחמישי. ביממה שלאחר מכן נורו לעבר ישראל קרוב ל-200 רקטות, חלקן מהגזרה שעליה פיקדו השניים. נכון, רקטות התפוצצו בשטח ישראל גם לפני החיסול והיה ברור שייפלו גם אחריו, וסביר שהיו נופלות גם אם החיסול לא היה יוצא לפועל. ובכל זאת, חמאס הצליח לירות לשטחנו במספרים, בכמויות ובאופן מתוזמן ומתוכנן לאחר החיסול גם מאזור רפיח.
לפי התפישה המקובלת, לסיכול הממוקד שלוש תכליות מניעה, פגיעה והרתעה. המניעה והפגיעה דומות זו לזו; המניעה נועדה למנוע את ביצועו של פיגוע ששלבי ההכנה עבורו כבר יצאו לפועל, וחיסול מתכננו או מבצעו עשוי למנוע את הפיגוע הספציפי ובכך להציל את חייהם של ישראלים רבים. כך, למשל, בחיסולו של מחבל מתאבד שמתכוון לצאת ולפוצץ אוטובוס במרכז הארץ, או מחבלים שמכינים רקטה לשיגור לעבר באר שבע. "פצצה מתקתקת". היבט הפגיעה דומה, אך מתמקד בפיגועים עתידיים, כאלה שפרטיהם טרם תוכננו. הפגיעה נועדה לפגוע בתשתיות הטרור ולעכב את פיתוחן, למשל חיסולו של מייצר רקטות. ההיבט השלישי הוא ההרתעה ההנחה היא שבאמצעות חיסול מוצלח, יורשים אפשריים של המחוסל יחששו לקחת על עצמם את התפקיד ולהוציא לפועל פיגועים נגד ישראלים וייאלצו לחיות בחשש מתמיד לחייהם, מה שעשוי לעכב פיגועים נוספים. בג"ץ, אגב, אישר ב-2006 רק את חיסולן של "פצצות מתקתקות" ולא חיסולים שנועדו למטרות ענישה, הרתעה או חלילה נקמה.
לאורך השנים הלכה והשתכללה יכולת החיסול הישראלית, ועמה גם השימוש בכלי במסגרת המלחמה בטרור. כך, הצטברו די חיסולים כדי שיתאפשר לבחון על פיהם את תועלתם לאזרחי ישראל ודי בהם כדי להודות שהתועלת במרביתם, ובוודאי של הבכירים שבהם, מוטלת בספק. ב-1992 התנקשה ישראל בחייו של מנהיג חיזבאללה, עבאס מוסאווי. הנבל אכן נהרג, ואת מקומו ירש חסן נסראללה. לא עבר חודש מהחיסול, והתגובה הגיעה: 29 ישראלים וארגנטינאים נהרגו בפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס. שנתיים לאחר מכן, בפיגוע נקמה נוסף, נהרגו עוד 85 בני אדם בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בעיר. חיזבאללה הלך והתעצם, צבר עוצמה פוליטית וצבאית, והמשיך להרוג ישראלים במספרים גדולים פי-כמה מאשר בתקופת מוסאווי. האחרון, כמו אל-עטאר, היה בן מוות. רוצח מתועב. אבל האם הרווחנו משהו בכך שחוסל? האם חייהם של ישראלים ניצלו בזכות החיסול, או שמא דווקא נהרגו הרבה יותר ישראלים בגללו? האם במקום מוסאווי עלה רב-מחבלים הססן יותר, או מוכשר פחות?
הדלת המסתובבת של החיסולים
ב-1996 חוסל מי שכונה "המהנדס", רב-המחבלים יחיא עייש. האיש שהיה לסמל עוד בחייו, חוסל בפעולה מתוחכמת של השב"כ. חודש לאחר מכן התפוצץ בתגובה אוטובוס בקו 18 של אגד בירושלים, באחד הפיגועים הקשים שיצאו מבית היוצר של גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס שעייש היה לדמות המרכזית בה. 26 ישראלים נהרגו באותו פיגוע. שבוע לאחר מכן פיגוע נוסף, באותו קו אוטובוס, גבה את חייהם של עוד 19 ישראלים. למחרת הפיגוע המחריד בדיזנגוף סנטר, שגבה את חייהם של 13 בני אדם, חלקם הגדול ילדים שביקשו לחגוג את פורים. 58 ישראלים הרוגים בתוך שבוע ובמרחק חודש מהחיסול מספר קורבנות גבוה ממניין ההרוגים הכולל של השנה שקדמה לסיכול הממוקד.
מוסאווי ועייש לא לבד. ב-2002 חוסל ראאד אל-כרמי, מבכירי התנזים, ובחודש שלאחר מכן נרצחו 81 ישראלים נוספים באותו "מרץ השחור" הידוע לשמצה, לרבות הפיגוע המזעזע בליל הסדר במלון פארק בנתניה. בפתח מבצע "עמוד ענן" חוסל "רמטכ"ל חמאס", אחמד ג'עברי. זה לא הפריע לארגון לירות רקטות מעזה לעבר ישראל, ואף להיקפים ולטווחים שטרם נראו כמותם.
מוסאווי, עייש, אל-כרמי, ג'עברי הדוגמאות רבות והמסקנות זהות. הפנמתן, אפעס, לא כל-כך ברורה. אחרי עשורים של מדיניות חיסולים, ברור כעת יותר מתמיד: עוד לא נולד הארכי-מחבל שיורשו היה רחום וחנון ממנו, חששן והססן ממנו, או מוכשר פחות ברצח ישראלים. נכון, ישנן דוגמאות יוצאות מן הכלל: ישנם אישים שמשקלם הסגולי לארגון הטרור גדול במיוחד ולא נכנס מנהיג דומה לנעליהם למשל, עימאד מורנייה, ראש הזרוע הצבאית בחיזבאללה. אבל על פי רוב, האם החיסולים הללו באמת השיגו הרתעה מרבי-המחבלים? מנעו את יכולתם לפגוע בנו? לעייש, ג'עברי וגם אל-עטאר הגיע למות. שיחקנו אותה. השאלה היא מה יצא לנו מזה.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד