יש בה מתיקות ותמימות ממש כמו בציור שלה, היא ישנה עם שני דגלים במיטה, דגל ישראל ודגל פלסטין (או להיפך). בציור שלה דגל מלמעלה ודגל מלמטה, וביניהם "שלום". זהו ציור של בחורה ערבייה מהצפון, בת 19, שמתגוררת במרכז לחסרי בית בירושלים. ציור וסיפור לצדו, בימים האלו של מבצע "צוק איתן".
ביום שבת בשעות אחר הצהריים, יסמין ישבה על ספסל סמוך ל"שלטר", מקלט לינה לצעירות חסרות בית של עמותת "עלם", שהיה סגור בשעות אלו. שני בחורים צעירים חובשי כיפה קראו לה שתיגש אליהם תוך שהם מתייחסים למוצאה הערבי. יסמין, שסובלת מנכות קשה, סימנה להם שהיא לא מעוניינת, מתוך מחשבה שמדובר בהטרדה מינית. כשהתקרבו אליה, היא נעמדה כדי לנסות להתרחק אך הם הבחינו בנכותה, בעטו בקב ההליכה שעליו נשענה וברחו. יסמין נפלה ונחבטה בראש, היא הובהלה לבית החולים לאחר שאיבדה את הכרתה. יסמין התאוששה, שוחררה בשעות הלילה המאוחרות והגיעה לישון ב"שלטר". יסמין לא רצתה להישאר במרכז. היא לא רצתה שישאלו אותה שאלות וידברו איתה על המקרה. בעבורה תשומת לב בהקשר כזה היא מביכה ולא נעימה.
ימים ספורים לאחר האירוע נהרג במהלך הקרבות בעזה סמל-ראשון מקס שטיינברג, חייל בודד שהגיע מארה"ב לשרת בצה"ל. בחדשות הייתה קריאה להגיע ללוויה כדי שהחייל לא יוותר בודד במותו. יסמין ביקשה ממתנדבת המרכז שתיקח אותה ללוויה. כשחזרה מהלוויה שאלנו אותה איך זה שאחרי שיהודים פגעו בה בגלל שהיא ערבייה היא בוחרת ללכת ללוויה של חייל יהודי, ויסמין השיבה "זה לא בגלל שהוא חייל זה בגלל שהוא בודד".
קול השפיות
זה לא שמאל ולא ימין, זה לא יהודי ולא ערבי, התו שחקוק בלבו של הסיפור הזה עוקף גבולות לאום. בדידות היא חוויה של בני אדם, ויסמין בלב פקוח וחומל זיהתה את הכאב הזה מתוך חווייתה שלה כחסרת בית, אדם בודד בעולם. ברוך ששמור לתמימות, עקפה הגדרות של דת או לאום ולא הניחה להם להקהות את הכאב או להקשיח לב שיודע טעמה של בדידות. גם כשרוחות המלחמה אופפות את החברה ופוגעות בה באופן אישי, הרושם שנחקק בנשמתה ותבע מחווה אנושית היה הבדידות שמוכרת לה כל-כך ושאיתה בחרה להזדהות.
נקודת המבט אינה ממוקמת במנהרות וגם לא באזורים מופצצים. היא ממוקמת בין דלתותיו הפתוחות של מרכז לחסרי בית בירושלים, מרכז שחדריו הם מחסה לחסרי בית ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום, מציאות שמטעינה את האווירה במיוחד בימים של מלחמה.
במילים אלו, רציתי להציג עולם פנימי שהוא מעבר לחסרות הבית. רציתי להשמיע את קולה של יסמין ולומר לה תודה על קול של שפיות, על אהבת אדם באשר הוא אדם, על הכרה בכבוד האדם באשר הוא אדם, על כך שחיים הם חיים, בשני הצדדים, שהם זכאים לחמלה, וגם לזיכרון.
אני רוצה להריע ליסמין שתבין את גודל הכוח שיש בחמלה שלה, המוחלשת מנכות ומחסרות בית, שתדע שאנו במרכז מכירים באצילות הזאת של הזדהות עם כאב ללא הבדל דת גזע מין או לאום, כוח של קול שמתעלה מעל לסיפור האישי ומצליח להתנהג באנושיות.
הכותבת עובדת בפרויקט "גלגל-בית הידידות" של עמותת עלם לנוער בסיכון
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד