במגרש כדורגל, בכינור מנגן: מנציחים את הנופלים

המלחמה בעזה תמה – לפחות זמנית – ועם ישראל מתחיל לחזור אט-אט לשגרה. אולם בשביל המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם בלחימה, ההתמודדות עם החלל העצום שנפער מתחילה רק עכשיו. "כשאני מדבר על עוז, אני מרגיש געגועים מטורפים", מתאר עופר מנדלוביץ', אביו של סמל-ראשון עוז מנדלוביץ' מהיישוב עצמון שבגליל, לוחם גולני שנפל בעזה. "אבל אנחנו רוצים ליצור רצף של הנצחות לאורך כל השנה, כך שכל הזמן יהיה לנו עוז", הוא מוסיף.

מלחמה בדרום - כל הידיעות על מבצע "צוק איתן"

עוד לפני שהקברים הטריים התכסו במצבות – אלה ייחנכו רק באזכרה שתתקיים במלאות חודש – החלו משפחות רבות במפעלי הנצחה ליקיריהם. דפים חדשים שהותירו החללים ברשתות החברתיות ממשיכים להיות פעילים, ודפים אחרים נפתחים במיוחד לזכרם. משפחות ומכרים אחרים החלו לתור אחר מפעלי הנצחה ייחודיים מחוץ לעולם הווירטואלי. שניים כאלה הם מפעלי ההנצחה של עוז מנדלוביץ' ושל סמ"ר אורון שאול, שניהם לוחמי גולני, שניהם נהרגו באותו יום נורא ב-20 ביולי, שבו נהרגו עוד 11 מחבריהם לחטיבה. מנדלוביץ' נהרג בהיתקלות עם מחבלים בשכונת שגא'עיה בעזה בלילה שבין יום שבת ליום ראשון. שאול נהרג באותו לילה יחד עם שישה מחבריו מפגיעת טיל בנגמ"ש שבו היו והפך להרוג היחיד במלחמה הנוכחית שהוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע.

כשקמה משפחתו מהשבעה במוצאי השבת האחרונה, החל צה"ל לסגת מעזה. באצילות יוצאת דופן התפללו בני המשפחה שמדינת ישראל תדאג להביא את אורון לקבר ישראל, כך שלמשפחה יהיה מקום להשתטח עליו ולהתייחד עם זכרו. "בעזרת השם תהיה הלוויה במהרה בימינו", סיכמה בשקט רחלי גזית, בת דודתו של אורון, את תקוותה המצמררת של המשפחה.

"בנוסף לבשורת האיוב על מותו של אורון, המשמעות של ההכרזה עליו חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע היא אפילו קשה יותר", אומר חיים חליוו'ה, יו"ר ועד היישוב פוריה עילית. "איך שהמשפחה קמה מהשבעה ניגשנו והצענו לה להקים ביישוב לפחות אתר הנצחה שהמשפחה תוכל להתחבר ולבוא אליו. שאלנו את המשפחה איזה סוג של אתר הם רוצים להקים. הם אמרו שלאורון היו שתי אהבות גדולות: כדורגל וחיות. הוא היה אוהד מושבע של מכבי חיפה והדבר הראשון שהמשפחה רצתה הוא שנקים ביישוב מגרש כדורגל לזכרו".

64 חיילים נהרגו - אלה סיפוריהם

וכך, כבר ביום ראשון, עם סיום השבעה, עלו על שדה הקוצים הסמוך למגרש הכדורסל כלים כבדים והחלו בעבודות להקמת מגרש כדורגל חדש בפוריה עילית. "הרבה אנשים טובים תרמו ציוד, חומרים וידע לטובת הפרויקט הזה", מספר חליוו'ה. "'טוף גולן' תרמו משאיות של טוף למגרש, מפעל 'רדימיקס' תרם לנו עשרה קוב של בטון כדי לסלול מדרכה לכניסה, חברת השקיה תרמה לנו אגרונום שנותן לנו ייעוץ לשתילת הדשא ומערכת השקיה, 'גבי שיווק' תרם לנו קומפוסט לדשא, קק"ל תרמה לנו עץ זית מאוד גדול", הוא מפרט בהתרגשות, ומודה: "אלה באמת השעות היפות ביותר של עם ישראל. האנשים האלו מדהימים והם רק רוצים לעזור, לתרום ולתת את הייעוץ הטוב ביותר בשביל לממש את המשאלה של המשפחה".

מגרש הכדורגל החדש צפוי להיחנך ב-17 באוגוסט, ביום האזכרה במלאות חודש לנפילתו של אורון. כעת עמלים ביישוב לארגן לטובת המעמד גם משחק ידידות בין כוכבי כדורגל ישראלים לבין ילדי פוריה עילית. לדברי הצוות המארגן של היישוב, "הכי חשוב למשפחה זה שיוסי בניון יגיע כי האחים של אורון מאוד אוהבים אותו, בייחוד אופק אחיו הקטן. בניון גם דיבר עם אופק. עד עכשיו פנינו בעיקר לשחקני מכבי חיפה ועירוני קריית שמונה. רוב השחקנים מסכימים בעיקרון, אבל יש בעיה ביורוקרטית עם הביטוח שלהם שמקשה עליהם לעלות על מגרשי כדורגל לא מוסדרים. אנחנו מאוד מקווים שהבעיה הזאת תיפתר כדי שנוכל לקיים את התכנית שהמשפחה כל כך מקווה שתתממש".

למחרת החנוכה של מגרש הכדורגל בפוריה עילית, יצא לדרך לא הרחק משם מפעל הנצחה מרכזי נוסף, "רצים בשביל עוזי", לזכרו של מנדלוביץ'. מיד אחרי טקס האזכרה שייערך בבית העלמין של המועצה האזורית משגב יצאו הרצים לריצת שדה עממית ביער שגב, בשבילים שבהם התאמן עוז לקראת גיוסו לצה"ל.

מפעל ההנצחה של מנדלוביץ' נולד כבר ביום שהוא נטמן בחלקה הצבאית של בית העלמין במשגב. "זאת הדיסקית שלפני שנה מצא טירון שעשה פזצט"א בשטח האימונים של גולני", מספר האב עופר, שעונד את הדיסקית על צווארו מהיום שבו קבר את בנו. "הוא הסתכל על הדיסקית וראה את השם עוז מנדלוביץ'. אמא של אותו טירון ריגשה אותי מאוד כאשר היא ניגשה אליי בהלוויה והעבירה לי אותה".

אחרי תום השבעה הרגישו הוריו של מנדלוביץ' ביתר שאת את הריק העצום והחלו לחפש דרכים להנציח את בנם. כולם מאפיינים את התחנות שעבר בחייו. "אני בעצמי הייתי מ"פ בגולני", מציין האב. "כשעוז עשה את מסע הכומתה, הצטרפתי ועשיתי ביחד אתו ועם החברים שלו את הקטע מנווה אטי"ב עד לשיא החרמון. בטקס הסיום הענקתי לו את הכומתה החומה שלי", הוא משחזר. "סיכמנו עכשיו עם היחידה של עוז ששלוש פעמים בשנה הם יעצרו בנווה אטי"ב, שם נספר להם על עוז ומשם נמשיך איתם את המסע עד לשיא החרמון ונקרא לקטע הזה 'עולים בעוז'".

מנדלוביץ' יונצח גם בחלומות שהיו לו בחייו. "עוז חלם שמיד אחרי השחרור מהצבא הוא יאמץ שני כלבי רועה בלגי מהסוג שיחידת 'עוקץ' משתמשת בהם", ממשיך עופר ומספר. "בהלוויה שלו סיפרתי על החלום הזה, וזוג שמגדל כלבים כאלה ליחידת 'עוקץ' שמע את זה ובמהלך השבעה הם הגיעו אלינו עם גורה של רועה בלגי כזה. החברים של עוז נתנו לגורה את השם עזית. גם הכלבייה תיקרא על שמו".

פחות משלושה שבועות מאז הוא נהרג, ומפעלי ההנצחה לזכרו של מנדלוביץ' הולכים ורבים: החל מאבני הדרך שעבר בחייו, דרך החלומות שלא הספיק להגשים – וכלה בתחביביו. למרות החזות הקשוחה שלו כמאגיסט בגולני, הוא התבלט בכישרונו המוזיקלי כנגן כינור. הפעם האחרונה שבה הוא ריגש את אביו בנגינתו הייתה שלושה חודשים לפני שנהרג, כשהמשפחה ישבה שבעה על הסב, אביו של עופר. "עוז ניגן בין היתר במסגרת מרכז המוסיקה קשת אילון. הכינור הזה לא יפסיק לנגן", מבטיח האב. "הכינור של עוז יעבור וימשיך לנגן בקונצרטים של קשת אילון והוא לא יישאר דומם. יש חלק בכינור שנקרא נשמה, והנשמה הזאת של עוז תמשיך לחיות ולהתקיים. עוז ויתר הנופלים קיבלו את כבודם בזה שהם הצילו את תושבי הדרום ואת עם ישראל, ואני גאה בו על כך. עם החלל העצום שהוא יצר אצלנו אנחנו ננסה להתמודד בכך שניקח את כל עוזי עם כל המרכיבים שלו וננציח אותם".