מלחמה בדרום

לקחת הימור ולחזור הביתה

כבר 28 ימים שלירז לוי נעה עם משפחתה בין בתי חברים, שכן ביתה בקיבוץ נירים בעוטף עזה נמצא תחת איום. עכשיו, שהושגה הפסקת אש, היא רוצה הביתה, וחשה שגורלה נתון בידי חמאס

לירז לוי
05/08/2014

עשרים ושמונה ימים מחוץ לבית. עשרים ושמונה ימים בהם אני מסתובבת עם ילדי ברחבי הארץ, עוברת מדירת חברים אחת לשנייה. לפני עשרים ושמונה ימים קמתי לעוד בוקר מתוח בעקבות החמרת המצב הביטחוני, בעודי מצחצחת שיניים נשמעה אזעקת "צבע אדום". רצתי לחדר השינה לאסוף את הקטנטונת בת השנה וארבעה חודשים. כשהיא מבוהלת בזרועותיי רצתי לכיוון הממ"ד, כשהייתי בסלון שמעתי בום חזק וקרוב מאוד. לא הספקתי להגיע למרחב המוגן.

קשה לתאר במילים את התחושה של אמא שלא מספיקה להכניס את התינוקת שלה לממ"ד בעת מתקפת פצמ"רים. עבור שני בניי זו היתה ההשכמה לאותו בוקר, פגשתי שני פרצופים מבוהלים. הפצמ"ר נחת בגינתו של השכן מאחור, נגרם נזק למכוניות שחנו באזור. פיזרתי את ילדיי למסגרות החינוכיות והרגשתי מחנק, הרגשתי מאוד רע. כשחזרתי הביתה מהעבודה כבר ארזתי מזוודה ויצאנו להתארח אצל חברים. באותו ערב הוכרז על פתיחת מבצע "צוק איתן". מאז לא היינו בבית.

ביתי כבר לא מבצרי / תושב קיבוץ ארז

"מייחלים לביטחון במשך שנים ארוכות". כוננות ספיגה ליד אשקלון(צילום: רויטרס)

במהלך המבצע נחתו עשרות רבות של רקטות בתוך היישוב, בכל יישובי עוטף עזה, כמעט בכל רחבי הארץ. גויסו כוחות מילואים רבים, כוחות גדולים נכנסו לעזה, נלחמו, מלחמה על הבית, על הבית שלנו. נפגעו חיילים, נפלו חיילים ואנחנו כאבנו, כאבנו כל כך, כמו כולם. במהלך התקופה בה הרגשתי שאנחנו פליטים בארצנו, ידעתי שאני חייבת להיות חזקה בשביל ילדיי, בשביל שהצבא יעשה את מה שהוא יודע לעשות ואנחנו נקבל בחזרה סוף סוף את השקט והביטחון להם אנחנו מייחלים שנים רבות כל כך.

מלחמה בדרום | כל הכתבות, העדכונים והפרשנויות

הייתי בעצמי "צוק איתן", גם כשכבר הרגשתי שאני הכי רוצה לחזור הביתה, גם כשראיתי את הקושי של ילדיי, כי היה לי ברור שבזכות האיפוק ועמידה האיתנה, יעשו בשבילנו הכול על מנת שנוכל לחזור לחיות ביישובים הקטנים שלנו, סמוכי-הגדר, מבלי לגדל "דור קסאמים" - ילדים פוסט-טראומתיים, ילדים בני תשע שחוזרים להרטיב במיטה, או בני 14 שלא מוכנים ללכת לישון בלי שהאור נשאר דולק בחדרם.

במהלך המבצע נחשפה מדינת ישראל לאיום המנהרות במלוא עוצמתו - אותו איום שמרחף מעל ראשינו כבר מעל שבע שנים וידוע לכל תושב באזור שלנו שהוא קיים, שהרי ככה נחטף גלעד שליט. וכבר שנים שאנחנו מונחים לדווח על רעשים מוזרים ששומעים מתחת לאדמה, וכך אנחנו עושים. אבל מה נעשה עם המידע הזה?

איום שהיה מוכר לנו. מנהרה התקפית בעזה(צילום: AP)

ועוד איום שכל כך רצינו שיימצא לו פתרון והוא פצצות המרגמה – הפצמ"רים שנורים והמערכת לא יודעת לזהות אותם. כבר למדנו שכששומעים שריקה, משמע שבעוד שתיים-שלוש שניות יישמע "בום" של נפילה.

ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, אז במבצע הזה גם למדנו על היקפי ההרס של הפצצות האלו: תשעה הרוגים ב"שטחי כינוס", פצוע קשה בקיבוץ בו אני מתגוררת ועוד פצועים רבים בישובים סמוכי הגדר. וכשאיזה פרשן שלא מבין מהחיים שלו דיבר על שאננות, רציתי להזמין אותו רק לכמה שעות אלינו לקיבוץ בכדי שאחת ולתמיד יבינו - שישנן גם פצצות שנופלות ללא כל התרעה. נשמע הזוי? זו המציאות בה אנו חיים. היום הוכרזה הפסקת אש. אני מאוכזבת מהמדיניות, או חוסר המדיניות, מכך שבפעם השלישית בחמש השנים האחרונות המדינה שוב מפקירה אותנו.

המדינה מקבלת את העובדה שנחזור לאותה מציאות נוראית ואכזרית, שנהיה נתונים בידי החלטות של ארגון טרור שבכל פעם שבא לו הוא יירה עלינו או יארגן איזו יציאה מאורגנת מתוך פיר מנהרה שלא נחשף במהלך המבצע, יצא בסמוך לגדר הישוב, עם כל הציוד שאגר שם במשך שנים, נשק קר ונשק חם ומה לא, ויטייל ברחבי הקיבוץ ויגיע לגן הילדים וההמשך ידוע.

זה לא הזוי, זה לא סרט אימה, זו המציאות בה אנחנו חיים ואליה אנחנו אמורים לחזור מחר בבוקר, כי שוב לא גמרו עד הסוף או לא הגיעו להסדר וכל מקרה האיום נשאר, אמנם נחלש משמעותית אבל החל ממחר בבוקר אפשר להפוך את שעון החול ולהתחיל לספור את הימים עד הפעם הבאה. יש תחושה קשה של תסכול, אכזבה, חוסר אמון ובגידה. המדינה שלי בגדה בי, זה נראה לה לגיטימי שתושבי עוטף עזה יחיו במציאות הזו או שהמדינה מרגישה שאנחנו יושבים באזור שלא מתאים לה יותר שנשב בו.

עוד בוואלה!

נופים, טיולים ואפילו דובים: 3 פארקים לאומיים שאסור להחמיץ בקנדה

בשיתוף פגסוס

רחוקים ממקבלי ההחלטות

אז מה? הולכים על פינוי-פיצוי? או שעדיין מבינים את החשיבות והמשמעות האדירה למדינת ישראל ביושבנו בסמוך לגדר, בסמוך לגבול רצועת עזה. כאמא לשלושה ילדים קטנים אני יודעת שלא אוכל להחזיר אותם כרגע הביתה לחזית. זה מה שמבדיל אותנו מהם - אנחנו לא שמים את ילדינו כמגן אנושי, אנחנו שומרים עליהם מכל משמר ומאחלים להם את הטוב ביותר שרק נוכל לחלום ולאחל.

רוצה כל כך את הבית שלי, את השגרה שלי, את החיים שלי, ויודעת שלמרות ההכרזה על הפסקת האש, הם כל כך רחוקים ממני, כמעט בלתי מושגים כרגע. כי האיום עדיין קיים, שום גורם ביטחוני או מדיני לא יצא בהכרזה שהאיום הוסר, פתרון מדיני אין. נותר רק להתפלל או לקוות (איש איש באמונתו) שהם יירגעו קצת, שלא יוציאו אל הפועל את כל התכניות השטניות והמטורפות שלהם, שלא יחליטו שמשגרים איזו רקטה או שסתם לוחצים על ההדק. וזה מבחינתי הימור גדול מדי, הימור שלא שווה את הסיכון שהוא טומן בחובו.

שוב המדינה הוכיחה לאזרחיה שרק כאשר הטילים עוברים קו רוחב כלשהו היא יוצאת להגן על התושבים, וכשיופעל עליה קצת יותר מדי לחץ מצד גורמים כאלה ואחרים היא גם תזדרז לקפל את הכוחות ולסיים את עבודת הצבא באמצע או בכל מקרה לא בסוף, כי לחץ מדיני הוא הרבה יותר משמעותי מלחץ של סתם תושבים פשוטים, אזרחי המדינה, שהולכים לצבא, ומשלמים מסים, וחיים בפריפריה הרחוקה מרחק שנות אור מכל מקבלי ההחלטות.

הכותבת היא תושבת קיבוץ נירים בעוטף עזה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully