הרגע הזה חקוק לי בזיכרון - יום החיפוש. חיפוש של התחלה חדשה, של התמקמות ובניית חיים משל עצמי. לא ידעתי כל כך היכן ללמוד, והחלטתי לעשות סיור קמפוסים. בין היעדים בלו"ז יום סיורי הקמפוס הייתה גם מכללת ספיר. אני זוכר שנסעתי לאזור והתאהבתי. הנופים הירוקים עם שאריות התפאורה הצהובה של שלהי הקיץ ותחילתו של האביב, אזור שלו ורגוע שאין כמותו. תוך ימים אחדים העברתי את עצמי ללא היסוסים לאזור אשר נחשפתי אליו ונותרתי מלא התפעלות.
נחשפתי לאנשים השורשיים, מלאי הערכים, והרגשתי שם בבית. תחושה מדהימה שלא חשבתי שאוכל להרגיש במקום שהוא לא בית ילדותי בראשון לציון. מדי פעם היה קוטע את הפסטורליות גשם פצמ"רים קל מלווה בקול ה"צבע אדום", ולמדתי עם הזמן להיכנס למעין שגרת חירום אשר קוטעת את השלווה הנפלאה הזו, אך עם זאת השתלבתי ולמדתי לחיות עם זה בשלום. כמו סוכן חשאי שרודפים אחריו, בכל דירה שבה התגוררתי היה לי את הסדר שלי להימלטות בשעת חירום: נעליים בכניסה לחדר לטובת ריצה למרחב מוגן, שינה בלבוש מלא ומקלחת מתוזמנת בזמן קצוב.
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
שמיעת צלילי המזל"ט באוויר לאחר "צבע אדום" מסמלת את חלון הזמנים שלי למקלחת. כך פיתחתי לי דרך חיים - כמו קוצים בשדה של שושנים, כך גם קולות הפיצוצים הפכו להיות חלק אינטגרלי מהשגרה שלמדתי לאהוב. הימים עברו והפכו לשנים, ואהבתי למקום רק הלכה וגברה. בלי לשים לב אני פה כבר ארבע שנים.
הזיה באמצע הקיבוץ
ולפני כחודש - התגברות של גשם טילים, יום שבו קולות הצבע האדום ליוו את הפסקול, משהו באוויר הרגיש אחרת. שמועות על מבצע צבאי התרוצצו להן מאוזן לאוזן. להפתעתי, תחושת חוסר ביטחון חלפה בי, לאחר שחשבתי שכבר חוויתי כל מה שניתן כאן, ואף על פי כן הדבר היחידי שרציתי לעשות היה להמשיך בשגרת היומיום כמה שיותר מהר.
נסעתי לעבודתי במפגש יד מרדכי, אותו אני מנהל, המקום שמשמש לי בשנים האחרונות בית שני וחלק ניכר בשגרה היומיומית שלי. התחלתי לצפות בתזוזת הכוחות - משאיות מובילות נגמ"שים ואוטובוסים עמוסי חיילים. נזכרתי מיד במבצע "עמוד ענן" והערכתי ששוב יתרחש מבצע שישמש כפלסטר ויטפל בפצע נקודתי. משהו כמו שבוע לכל היותר ונקבל עוד שנה של שקט ושלווה. הלכתי כל בוקר לעבודה, אספתי את הצוות, ויצרתי מערכה משלנו בחירום על מנת להניע את העסקים ולשדר שגרה למרות המחסור בעובדים ששבו לבתי הוריהם המודאגים במרכז הארץ. התמודדות בבלת"ם של מנהל עסק באזור הדרום.
ניסיתי לשמור על קור רוח מכיוון שזו לא פעם ראשונה שחווינו התמודדות כזו בעבודה. וכך כל יום, בסופו של יום, שבתי לביתי בקיבוץ ארז, קיבוץ יפהפה ופסטורלי הממוקם כאלף מטרים מרצועת עזה. עד שבוקר אחד העיר אותנו בשעה 6:00 קול הצבע האדום. ריצת בוקר בשגרה אל המרחב במוגן, שניה לאחר מכן הודעה מהחמ"ל של הקיבוץ שלא אשכח: "אירוע בטחוני באזורנו, יש להיכנס למרחבים מוגנים. אין לצאת מהבית". שקט מלווה בקולות ירי רחוקים וקרובים. תחושה ביזארית של הזיה באמצע שדה קרב.
ההודעה הבאה כבר הייתה יותר ברורה: "חשש לחדירה בקיבוץ ארז". בתקשורת מדווחים על חילופי אש בין מחבלים לצה"ל, וההורים והחברים לא מפסיקים להתקשר. ברגעים אלו אתה מבין שקורה משהו גדול בחוץ. האדישות מתפוגגת ומיד לאחר מכן הודעה נוספת: "צה"ל בשליטה, נא להישאר בבתים". האירוע נמשך ארבע שעות. ארבע שעות של חשש ופחד, ארבע שעות שהחרדה משתלטת על כל הגוף ותופסת פיקוד. מאותו רגע ועד עכשיו ברגעים אלו ממש בכתיבת שורות אלה לא חזרתי לקיבוץ. בלבטים גדולים ובצומת של שאלות מה לעשות: האם לעזוב את האזור? כיצד אקים את משפחתי ואגדל את ילדיי שבכל רגע יכול לצוץ מחבל מבטן האדמה? האם המשפט "ביתי הוא מבצרי" יכול להיות רלוונטי גם עכשיו? שאלות רבות שנותרו ללא מענה. פחד וחוסר הצלחה להסתגלות למצב החדש. ימים יגידו.
הכותב הוא תושב קיבוץ ארז בעוטף עזה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד