"שחר אמר לי: 'עזוב, גם ככה אני לא חוזר מעזה'"

(הלווייתו של סמ"ר שחר תעשה לפני כשבועיים)

בכניסה לבית של משפחת תעשה בפרדסיה עומד אוהל לבן גדול נטוש, שעליו מודבקות שלוש מודעות אבל, ועמדת קפה ועוגיות - סימן לרבים שפקדו את בית המשפחה לביקורי תנחומים בשבוע שעבר, וסימן לתחילתה של תקופת האבלות הקשה ביותר - היום שאחרי השבעה ותחושת הריק הנצחית שתלווה את המשפחה.

סמל-ראשון שחר תעשה, בן 20, מהרוגי "אסון הנגמ"ש" שאירע ב-20 ביולי בשכונת שג'אעיה שבעזה, היה "ילד סנדוויץ'". אחיו הקטן של חן, בן 26, אחיו הגדול של עומרי, בן 17, ובנם של עופר, עובד מחסן לוגיסטי ב"שופרסל" והיידי, עובדת גני ילדים במועצה האזורית עמק חפר. תעשה היא משפחה ותיקה ומוכרת בפרדסיה. משפחה מלוכדת ושמחה, כתובת ידועה לתושבי היישוב במסיבות חגים כמו יום העצמאות וחגיגות המימונה. חן, בנם הבכור, מספר על עשרות אנשים שהיו פוקדים את הבית בחגים ובערבי שישי, הרבה מהם חבריו של שחר, שמטבעו המנהיגותי, כפי שמשפחתו מספרת עליו, היה מוקף תמיד חברים, ואנשים שהלכו איתו לאורך כל הדרך.

"הוא היה ילד מצחיק. כולם אהבו אותו", סיפר חן. "היו כאלו כמויות בהלוויה - המשטרה אומרת 7,000 אנשים - אבל אני סומך על אחי שהוא הכיר את רובם", הוא מחייך, וממשיך: "שחר היה ילד זהב. אני גידלתי אותו, ההורים עבדו עד מאוחר כל יום אז אני שמרתי עליו כשהיה קטן, הוצאתי אותו מהגן. היה ביננו קשר מיוחד, סיפרנו הכול אחד לשני".

מלחמה בדרום | כותרות אחרונות:
ישראל הסכימה להפסקת אש של 72 שעות מ-8:00 בבוקר
גם בהפסקת האש: כוח גדול בכוננות בעוטף עזה
ספרד תקפיא משלוחי נשק לישראל בגלל המבצע

בין חבריו הטובים, קיים שחר קשר מיוחד עם בן דודו, בר ירימי, בן 24. ירימי תפקד כמעין אח גדול נוסף, ששחר העריץ ושם לעצמו מטרה ללכת בדרכו. כשירימי התגייס לגדוד 12 בגולני, שחר הסתכל עליו בהערצה וחיכה לסיפוריו מהצבא בסופי שבוע. כשהיה בן 16, הכריז שיתגייס לגדוד 12 בגולני. בסוף התגייס לגדוד 13, ולא היה מרוצה תחילה מהתוצאה. "הוא התקשר אליי עצבני מהבסיס, אמר שרצה גדוד 12 ושאל איך זה יכול להיות שנתנו לו 13", סיפר ירימי, "אמרתי לו: תמיד תגיד תודה שיש לך את העץ על הכתף. אחרי חודש הוא התקשר אליי מאושר, ואמר: 'אני לא מחליף את הצוות שלי בחיים'".

"הוא היה מתייעץ איתי על הכול", אמר, "אם לצאת לקורס מכ"ים, איזה סוג נשק לקחת, הכול. הקשר שלנו היה כל כך אדוק שהיו חושבים שאנחנו באמת אחים. הוא היה אדם מאד רגוע, שלא מספר על עצמו הרבה, ומצד שני היה המסמר של החבר'ה, בעל חוש הומור מטורף ונוכחות עצומה. אבל אני חושב שמה שהכי אפיין אותו זה שהוא היה אדם חדור מטרה. כבר בגיל 16 היה מחדיר לאחיו הצעיר ערכים של 'תרצה משהו , תתאמץ בשבילו ובסוף תשיג'. זאת הייתה הדרך שלו. לפני הצבא הוא עבד מאד קשה, ריהט לעצמו את כל החדר. לאחרונה הוא שיפץ את החדר שלו והייתה תלויה תמונה של שנינו על הקיר. עכשיו היא אצלי. יש כל כך הרבה דברים שרציתי לתת לו. אני לא מאמין שאני לא אראה אותו יותר".

למרות שהמשפחה מלוכדת, חבריה עדיין לא מרשים לעצמם לדבר ביניהם על שחר. בכניסה לביתם, על שולחן האוכל הארוך ,עומדת תמונה ממוסגרת של שחר, עדות מצולמת אחרונה שלו שנלקחה דקות ספורות לפני שנכנס לרצועה, ועליה כיתוב "שחר שלנו - גיבור של העולם ילד, עם חיוך של מלאכים, תשמור על העולם ילד". מלבד התמונה שקט מופתי בבית. לכל אחד מבני המשפחה יש את דרך ההתמודדות שלו: היידי, אם המשפחה לא מסוגלת עדיין לדבר על בנה בלשון עבר, והיא ועומרי, אחיו הקטן של שחר, ממעטים בשיחות עם זרים. במקום זאת, השניים בחרו במקום זאת להנציח את שחר על גופם: ביום שישי האחרון היידי קעקעה על רגלה את עץ גולני המפורסם ומתחת לשורשי העץ קעקעה גם את שמו של שחר באנגלית. ואילו עומרי קעקע אתמול את זרועו עם כיתוב באנגלית שפירושו "שחר אני אזכור אותך לנצח". "זה כואב. אבל אני אצטרך להתרגל", אמר עומר.

באשר לאחיו הגדול חן, הוא מסתובב כבר כמה ימים שחולצתו של שחר לגופו. על החולצה מתנוסס "עץ גולני" והמספר 12. חן הוא גם זה ששמע את הבשורה ראשון, כמובן באמצעות הודעות ווטסאפ וטלפונים, כמה שעות לפני שקצין העיר הגיע לביתם. "קיבלתי באותו היום הרבה שיחות ממכרים שאני לא בקשר איתם, זה היה מוזר", הוא שיחזר, "אבא של חבר שלנו שוטר, גם הוא התקשר אליי ושאל מה זאת השמועה הזאת על שחר. מהר מאד התחילה התקהלות מחוץ לבית. התקשרתי מיוזמתי לקצין העיר נתניה אבל לא אישרו לי את זה. יותר מאוחר באו קציני העיר לבית ואמרו לנו 'שחר היה מעורב בתקרית נגמ"ש, ככל הנראה הוא מת', וזהו".

מאותו רגע, על המשפחה נפל אבל כבד ושבר גדול. אבל חן מספר כי הראשון שניבא כי כך ימצא שחר את מותו, היה למעשה שחר עצמו. "שבועיים לפני כן הוא הרגיש. שעתיים לפני שכל הצוות נכנס לרצועה, במהלך פריסה בשטח, שזאת פעולה שגרתית, הרס"ר שלו פרג'ון ביקש ממנו לנקות משהו בשטח, כל הצוות כבר התפזר לישון ושחר אמר לו 'עזוב אותי אני הולך לישון, עוד שעתיים נכנסים וגם ככה אני לא חוזר משם'. פרג'ון התקשר אליי שלושה ימים לאחר ההלוויה, סיפר לי את זה ואמר ששחר היה נראה מאד מדוכא באותו היום, וגם לא הרגיש טוב. הגוף שלו לא רצה להיכנס לשם אבל שחר לא הלך לקבל טיפול רפואי".

גם חבר טוב של שחר, רועי, סיפר למשפחה כי באותו הלילה הם הסתמסו על ענייני כדורגל, שחר ביקש ממנו טובה ואמר לו "תעזור לי, גם ככה אני נכנס עוד מעט ולא חוזר יותר" הוא משחזר. "היינו בשוק, אבל אומרים שאנשים מרגישים לפני שהם הולכים למות, אי אפשר להסביר את זה".

אנו נפגשים יום לאחר שהקבינט המדיני-ביטחוני החליט על יציאה חד צדדית משטחי עזה, וסיומו של המבצע נראה באופק. "זאת מכה שלא כתובה בתורה, פשוט בושה!" זועם אחיו הגדול של שחר, חן, "כל יום נורות 80 רקטות לעבר ישראל ועכשיו מוציאים את כולם? זה פשוט לא נורמלי". לדבריו, הוא מתכוון בהמשך "לדרוש תשובות" מהצבא בנוגע לאחיו, "ברגע שההורים יתאפסו". אחת מהשאלות היא למה אחיו והלוחמים הנוספים של חטיבת גולני נכנסו לנגמ"ש מיושן ולא ממוגן. "לקחתי על עצמי משימה - להיכנס לעניין הזה עד הפרט האחרון. יש המון דברים שפשוט מטריפים אותי", אמר.

לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com