בימים האחרונים אני עוקב בדריכות אחר דבריהם של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ?ל ועוד אומרי הן למיניהם, ואיני יכול שלא להתפוצץ בקרבי. "השגנו הישגים משמעותיים במבצע הזה", הם מכריזים במלאכותיות ובמן סיפוק מעושה. "הנחתנו מהלומה קשה על החמאס. כשראשי ארגון הטרור ייצאו ממחבואם הם יגלו את ההרס הרב שהם הביאו בעצמם על עזה. השבנו לעצמנו את כוח ההרתעה".
איזה יופי. הלב נתמלא גאווה. אלא מה, יסלחו לי האישים רמי הדרג, בסיכום המערכה עד כה עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות שההפסד כולו שלנו. ההתבטאויות של מנהיגינו, שכל תכליתן אינה אלא לרומם את רוחו השפופה של העם היושב בציון ובעוטף עזה, משולות בעיניי להתבטאויות ממשחק כדורגל.
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
בסיום משחק או במחציתו, המאמן של הקבוצה האחת מתייצב מול עיתונאים ויוצא מגדרו לשבח את צורת המשחק של שחקניו ולפאר את השליטה המוחלטת שלהם במשחק, שליטה ללא עוררין, אלא שמבט מהיר אל לוח התוצאות מלמד שהתוצאה, אעפס, היא 0-3 לקבוצה היריבה.
וכמו במשחק כדורגל, כך גם במלחמה, מה שחשוב וקובע הוא מבחן התוצאה, הוא ותו לא. אז חמאס ספג מכה כואבת, המטנו על ראשו הרס וחורבן, אבל לוח התוצאות בא לחובתנו: החמאס ניצח. ולא סתם ניצח, ניצח בגדול.
צר לי על הגישה המלנכולית, אבל אין דרך אחרת לנתח את התוצאות הנגלות אל מול עינינו. ארגון טרור קיקיוני שמטיל את חיתתו על מדינה שלמה; שגורם להשבתה של נמל התעופה; שמהתל במנהיגים של אותה מדינה והופך אותם ללעג ולקלס ברצותו תהיה הפסקת אש, ברצותו תהיה אש ללא הפסקה - במצב עניינים שכזה ברור שמדובר בניצחון של אותו ארגון טרור.
אני יושב שעות מול המרקע, מקשיב לפטפטת האין-סופית של חברי כנסת, אנשי צבא ומומחים מטעם עצמם העתק מדויק של המשדרים המיוחדים משני המבצעים הקודמים ומליט את פניי לבל תשתלט עליי הבושה. ההשלמה של המרואיינים והדוברים חלק ניכר מהם אנשי שמאל עם העובדה שאין פתרון לצרה הצרורה בגזרת עזה, היא לא פחות ממקוממת.
כאילו רוצים הם לומר לנו: אזרחי ישראל היקרים, הבה נכיר בעובדה שאנו חולים במחלה חשוכת מרפא. בכל פעם שהמחלה תכה בנו, אוץ נאוץ לבלוע אקמול, ננשך שפתינו ונקמץ אגרופנו עד יחלוף כאב. פעם אחר פעם, סבב אחר סבב, עד סופנו המר שבוא יבוא. כי הרי השמענו בפניכם את האמת לאמיתה: אנו חולים במחלה חשוכת מרפא ואין תרופה בעולם אשר תביא לנו את המזור.
שוקעים בברברת חולנית
כמה עצוב ומרתיח את הדם שאת המחלה הקשה והכואבת הזאת אנחנו ליתר דיוק המנהיגים נעדרי המנהיגות שאנו בחרנו הבאנו על עצמנו במהלך 14 השנים האחרונות. במחדל, בזלזול, ברפיון, בקהות חושים. למגינת הלב, אנחנו נוהגים כמו כלב השב על קיאו.
אין לנו לבוא בטענות ובהאשמות אלא אל מנהיגנו בלבד. אחד מהם הוא ראש הממשלה המכהן, זה שאין כוחו אלא בפיו. בדיבורים, בנימין נתניהו מנצח בגדול את כל צבאות ערב גם יחד. עודני זוכר את אותו ראיון פתאים שהעניק בשנת 2009, כשהוא ניצב שש אלי קרב מול המצלמה בפאתי אשקלון. "נמוטט את שלטון חמאס. נעשה את העבודה עד הסוף, לא כמו הממשלה הקודמת", הוא הכריז בפאתוס עם תנועות הידיים המוכרות שלו. מילים הרי לא עולות כסף והן לבטח לא מזיקות לקראת בחירות. וחוץ מזה, רק הוא, ביבי, יודע מה צריך לעשות ואיך להתגבר על החמאסטן.
המבצע הוכיח: הליכוד לא ראוי לשלטון / דעה
הוא עד כדי כך יודע, שאנחנו מדשדשים כבר 27 ימים במלחמה כן, מלחמה ובמקום להכריע אותה במהלומה צבאית, בניצחון מהדהד, אנו שוקעים לאיטנו בברברת חולנית, בנבואות שחורות, ומתמכרים לישיבות קבינט עקרות שנמשכות עד לזרא.
אם ישיבת קבינט נמשכת מהשעה 14:00 עד אמצע הלילה בלא כל תכלית, כאשר מדובר בסך הכול באויב נחות מאתנו בהרבה שלא נדע מצרות מה יהא עלינו אם תפרוץ מלחמה עם "שכנינו הטובים" מאיראן. עדיף לנוס על נפשנו לחו?ל או למות בבית מהפחד. מה שיבוא קודם.
אז איך זה ייגמר ומה יהא עלינו בעתיד? זו הרי השאלה שחוזרת על עצמה באולפני הטלוויזיה באלף ואחת גרסאות, במאות שעות שידור. למגינת הלב, התשובה מסתכמת במשפט אחד פשוט: מה שהיה הוא שיהיה. בקרוב המלחמה הזו כנראה תיגמר בהפסקת אש, שיש בה הכול מלבד להעיד על ניצחוננו. עד הסבב הבא. או אז נאלץ שוב לבלוע אקמול, לנשוך שפתינו ולהתפלל שיכאב כמה שפחות. כי הרי כבר נאמר לנו על ידי מקהלת הדוברים והמומחים למיניהם בטלוויזיה: אנו חולים במחלה חשוכת מרפא. כל שנותרה כעת היא השאלה מתי יבוא סופנו.
הכותב הוא תושב אשקלון
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד