אפוקליפסה עכשיו: כך הפכה עזה לחמאסטן

אני בתוך רצועת עזה. כבר כמה דקות שהנגמ"ש נוסע לכיוון מערב ואני לא מצליח עדיין למצוא סימנים של מה שהכרתי בעבר מהמקום הזה. עבסאן הקטנה, פרבר כפרי של חאן יונס בדרום הרצועה. שבע שנים חלפו מאז ביקרתי כאן כעיתונאי, למעשה מאז שהשלטונות הישראלים אסרו עלינו כניסה. והיום, אותם שלטונות הם בגדר המארחים. דובר צה"ל הסכים להכניס קבוצה של עיתונאים לסיור במוקדי הלחימה ובעיקר כנראה כדי להתרשם מפרויקט המנהרות של חמאס. וכך במקום אשרף, הנהג הקבוע במונית הצהובה שהמתין לי תמיד בצדו השני של מעבר ארז, הפעם זהו נהג ה"אכזרית" שמסיע אותי פנימה.

מבצע "צוק איתן" | כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים

בשבע השנים "הרזות" הללו, נאלצתי להסתפק בשיחות עם חבריי העזתים כדי לקבל מושג קלוש על המתרחש ברצועה. הבנתי שהמקום הזה, קיצוני ועני ככל שהיה עוד ב-2006, הפך לקיצוני ועני עוד יותר. חמאסטן. לאחר ההפיכה ביוני 2007, הצליח הארגון להקים שם את ממלכתו שלו. הוא קבע את החוקים והוא גם זה שאכף אותם. לדוגמה, לנשים אסור לרכוב על אופנועים בעזה. למה? כי זה לא מוסרי, הסבירו חכמי הדת. לנערים אסור לעשות תספורות נוסח רונאלדו, שחקן הכדורגל של ריאל מדריד. שנכון, יש לו תספורת מעצבנת, אך מה הקשר בין הג'ל בשיער לבין "מוסריות", קשה להבין. וכך שוטרי חמאס עצרו לפני כשנה וחצי כמה בני נוער שהפרו את התקנה הזו, היכו אותם נמרצות וגילחו את שערות ראשם. והיו עוד הרבה דוגמאות אחרות. אבל בשיחות הללו עלו גם סיפורים על עזה האחרת שלאחר ההפיכה, שבה כבר לא נראו חמושים ברחובות וידעה סוג מסוים של שגשוג, כל עוד פעלה לפחות תעשיית המנהרות בין עזה לסיני. בתי הקפה על חוף הים התמלאו בליינים בכל קיץ. לילות הרמדאן הפכו לחגיגה גדולה של קניות ובילויים. זה אמנם לא הפך ל"סינגפור" של המזרח התיכון כפי שחשבו בעבר, רחוק מזה. ועדיין הסיפורים מצדו השני של הקו עוררו אצלי געגוע מסוים למקום. ארץ ההרפתקאות שכל עיתונאי רוצה להיות בו.

אלא שלא כך פיללתי לחזור לעזה. לא כך דמיינתי את המפגש החוזר. קשה לזהות משהו מהנוף של הרצועה. כל שנותר זה ערב רב של בתים הרוסים, מפויחים, דרכים הרוסות וקולות של מלחמה מסביב. המקלעים יורים, יציאות של פגזים והרבה דחפורים שמחפשים כניסות למנהרות. רבות דובר על מנהרות התקיפה לעבר ישראל. אולם אחד הסיפורים המשמעותיים של הלחימה כאן, הן מנהרות "ההגנה" של חמאס - שגם בהן הושקעו עשרות מיליוני דולרים, כמעט בכל רחבי הרצועה, מצפון ועד דרום. כמעט כל חייל צה"ל שעמו שוחחתי מדבר על המציאות הבלתי נתפסת, הבלתי אפשרית שעמה מתמודדים הכוחות הישראלים בזירות הלחימה - רשת ענפה של מנהרות, בונקרים וסליקים, שמאפשרים לפעילי חמאס להילחם בצה"ל ולגרום לו אבדות קשות תוך חשיפה מינימלית לפגיעה. הם נעים במהירות ממנהרה אחת לשנייה, מגיחים כל פעם מחור אחר, יורים ונעלמים שוב. אחד הקצינים סיפר לי על זירת מנהרות הגנה שבה נתקלו לוחמי צה"ל באחת העיירות הדרומיות של הרצועה, הכפר חיזאע. לדבריו, חמאס חפר באותו מקום שלוש מנהרות לאורך שלושה רחובות, עם פירי יציאה וכניסה רבים. "בכל פעם ירו עלינו ממקום אחר. חוליות קטנות, של שניים שלושה אנשים. החלטנו להכניס עשן לאחד הפירים ולפתע אנחנו מבחינים שהעשן יוצא מעשרות מקומות לאורך שלושת הרחובות הללו".

סגנון הלחימה של חמאס בעזה, כלומר של צבא גרילה נוסח וייטקונג הפועל בדרכים לא קונבנציונליות, מעלה לא מעט שאלות קשות באשר ליכולת של צבא קונבנציונלי להתמודד עם זירת הלחימה החדשה. חיילי החי"ר עוברים בחלקם הכשרה מסוימת בלחימה תת-קרקעית אך לא בקנה מידה שכזה. כמו תמיד, הצבא מתאמן על זירת הלחימה של המלחמה שעברה - "עופרת יצוקה" במקרה הזה. אולם מאז שידרג חמאס את יכולותיו באופן דרמטי, לפחות בכל הקשור למערך ההגנתי וההתקפי של המנהרות שבתוך עזה. הארגון השקיע 40% מכלל תקציבו בפרויקט הזה. ההוכחה הטובה ביותר לכך, היא הפגיעה המינימלית בפיקוד הבכיר שלו. מתוך התעלות והמנהרות הללו, ממשיכה ההנהגה הצבאית והמדינית של הארגון לתפקד ולפעול, לפקד על ירי הרקטות וגם על הפיגועים לתוך שטח ישראל.

ואולי השאלה המטרידה לא פחות, היא מה קורה בגבול הצפון, מול חיזבאללה בזמן שישראל נלחמת בעזה ובכלל, בשמונה השנים של הרגיעה מול הארגון השיעי. צריך לומר, חיזבאללה לא רוצה במלחמה כעת. הוא שקוע מעל לראשו בלחימה מול האופוזיציה הסורית ויש לו מאות הרוגים. אולם הפוטנציאל של הסלמה קיים עדיין, אם כי במידה פחותה. חיזבאללה היה זה שעשה שימוש ראשון במנהרות ההגנה ב-2006 כדי להילחם נגד חיילי צה"ל וכדי להמשיך לשגר רקטות. ניתן לנחש שבמהלך שמונה השנים מאז תום מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה האיץ את פרויקט החפירה שלו, בשני מישורים: מנהרות הגנה בתוך לבנון ומנהרות תקיפה לתוך ישראל. שמונה שנים של עבודה יכולות לגרום לכך שבמלחמה הבאה נמצא פעילים של חיזבאללה מגיחים מתוך מנהרות עמוק עמוק בתוך שטח ישראל, ולא בהכרח בקרבת הגבול. נכון, הקרקע שם קשה יותר לחפירה בהשוואה לזו של עזה, אולם אפשר לשער שכמו תמיד, מה שחמאס עושה טוב, חיזבאללה עושה טוב יותר. מכאן שמעבר לשיגור של מספר עצום של רקטות לעבר ישראל, ינסה חיזבאללה להוציא בבת אחת שורה של פיגועים מדרום לגבול. אך מעבר לכך, פעולה רגלית של צה"ל בתוך השטח הלבנוני, בכפרים והעיירות של דרום לבנון וצפונה משם, תמצא יריב מסוכן הרבה יותר מחמאס, מחופר בתוך מנהרות ובונקרים שיצליח להסב אבדות רבות לצבא אפילו לאחר שהצליח כבר לכבוש שטחים ולהשתלט עליהם. ושוב, לא ברור עד כמה יהיה לצה"ל מענה לסוג של לחימה כזו בזירה קשה עוד יותר נוסח לבנון.

ועדיין, הלחימה ברצועת עזה, מציגה גם לצד השני, כלומר לחיזבאללה, אתגר לא פשוט לגבי הסבב הבא של עימות מול ישראל. ראשית, זה לוקח לא מעט זמן אבל נראה שכוחות צה"ל מצליחים לתת מענה מסוים גם לאתגר מנהרות ההגנה, על אף שיש ללחימה הזו מחיר בנפש. מעבר לכך, כמה משיטות הפעולה המרכזיות ביותר של הארגון השיעי, שמיושמות על ידי חמאס בעזה, מתגלות כלא יעילות בלשון המעטה. הארגון העזתי השקיע סכום של עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים בהצטיידות ברקטות שמלבד מכמה מקרים חריגים, לא מצליחות לשתק את החיים בישראל או את כלכלתה. חיזבאללה השקיע הרבה יותר. לארגון השיעי יש פי עשר יותר רקטות מחמאס, למעלה מ-100 אלף רקטות לכל הטווחים, שיקשו מאוד על "כיפת ברזל". ועם זאת, אפשר רק לדמיין שלמערכת הזו, כמו גם למערכות הגנה אחרות, יהיו תשובות טובות יותר בעתיד אפילו לירי מסיבי של מטחים כבדים מצפון. זו טיבה של טכנולוגיה ושל שיטות פעולה של המגן שמשתנות ומשתפרות אל מול הטכנולוגיה ושיטות הפעולה המשתפרות של התוקף. השאלה אם לנוכח המענה המרשים בגבול הדרום לרקטות, חיזבאללה יבין שההתמקדות שלו בפיתוח המערך הזה פחות משתלמת מכפי שחשב ולכן יצמצם את השקעתו בתחום זה.

סוגיה שנייה שחיזבאללה יצטרך לתת עליה את הדעת, היא הצבת המשגרים והרקטות שלו בלב אזורים מאוכלסים. חמאס פעל בשנים האחרונות לפי התפיסה הזו, שוב בהשראת הארגון השיעי, אלא שבמקרה של "צוק איתן", מדינת ישראל פשוט לא מוכנה לשחק את המשחק הזה. חמאס עושה "מארבים הומניטריים" לצה"ל, כלומר משגר רקטות מלב אזורים מאוכלסים, מחצר מסגדים, מרפאות ואפילו שווקים, כמו במקרה של יום רביעי בשג'אעיה. הוא מילכד מאות בתים של תושבים בכל רחבי הרצועה למרות הסיכון העצום שיש בכך לאוכלוסייה המקומית ושב ושיגר רקטות ופצצות מרגמה אפילו מקרבת בתי ספר של אונר"א שמשמשים מקלט לפליטים. צה"ל מצדו משיב באש לעבר כל מקור ירי ופוגע במשגרים ומחסנים של חמאס בכל מקום, גם באזורים מיושבים. הדבר מביא לביקורת בינלאומית קשה על ישראל אולם עדיין זה לא עוצר את הכוחות הישראלים מכוונתם. ולכן, ההחלטה של חיזבאללה להטמין את עשרות אלפי הרקטות שלו בבתי תושבים ברחבי לבנון, לא צפויה להעניק להן חסינות אך כן להביא למספר נפגעים גדול מקרב האזרחים הלבנונים.

בימים הקרובים, אולי בסוף השבוע כבר, יסיים צה"ל לטפל ב-31 המנהרות ההתקפיות שאיתר והוא יודע עליהן. אפשר להמר שלנוכח חוסר המוטיבציה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר הביטחון משה (בוגי) יעלון בהרחבת המערכה, הכוחות לא יישארו בעזה זמן רב לאחר מכן. ואז השאלה לאן הולכים משם. יציאה חד-צדדית ישראלית מהרצועה והפסקת ההתקפות עשויה/עלולה להוביל לשתי תגובות של חמאס. הראשונה, המשך הירי באופן שיאלץ את צה"ל לתקוף שוב ואולי אף תגרור מבצע צבאי נרחב יותר עד להכרעה של חמאס, או סוג של הפסקת אש בתנאים טובים יותר אך תוך הסתכנות בקריסה של הארגון. האפשרות השנייה, היא להבליג - אם לא ביום הראשון ליציאת הכוחות הישראלים אזי ביום השני או השלישי. כלומר, להפסיק את האש גם מצד חמאס ולקוות שהמשא ומתן בקהיר יביא לשינוי מסוים בסטטוס של המצור. במקרה שכזה, הארגון מסתכן במכה קשה למעמדו הציבורי שכן הוא יצטייר בעיני הרחוב העזתי כצד המובס. זאת מאחר שאם לאחר לחימה של שלושה שבועות וחצי עם כ-1,400 הרוגים, חמאס לא יביא הישג מידי, משמעות הדבר שכל המלחמה הזו, עבור העזתים לפחות, הייתה לחינם.