הנאום של ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, אמש (רביעי) בקטאר אינו מביא עמו בשורות טובות. במובנים רבים משעל אמר - במילים כאלה או אחרות - שעדיין אין אור בקצה המנהרה, תרתי משמע, ושהלחימה תימשך כנראה עוד זמן רב. העמדה שהשמיע משעל אתמול היא חד-משמעית, ברורה ומקובלת על כל הקבוצות והפלגים בחמאס עצמו, מהמדינאים עד אנשי הצבא, מהדרג בעזה ועד היושבים בחו"ל: לא תהיה הפסקת אש ללא הסרה מוחלטת של המצור על הרצועה.
המציאות הזאת אינה קלה להתמודדות עבור מדינת ישראל. בקרב לא מעט גורמים בדרג המדיני והביטחוני רווחת ההנחה והתקווה שהנה, אוטוטו, בכל רגע כמעט, יפסיק חמאס את האש וייכנע או יתפשר על דרישותיו. אלא שתמונה זו אינה משקפת את המציאות. הארגון מתעקש על עמדותיו ומבהיר שימשיך להילחם עד שמצרים וישראל יסכימו לשש הדרישות שהציג, בין היתר מאחר שהציבור העזתי לוחץ עליו להמשיך. כלומר לאחר המחיר היקר כל כך ששילמה עזה, תושבי הרצועה דורשים הישג ממשי ולא חזרה למציאות הישנה.
מבצע "צוק איתן" - כל הכותרות:
אחרי ארה"ב: אירופה תסיר את האזהרה מפני טיסה לישראל
תיעוד: חיל האוויר תוקף תשתיות טרור ברצועה
אחרי בוקר שקט: מטח שוגר לעבר המרכז והשרון
האמירות של משעל הן סוג של משא ומתן קשוח במיוחד, ועדיין, חמאס לא ניזוק מספיק, ואין עליו איום קיומי כדי לגרום לו לרצות בפשרה או בכניעה. הצמרת הפיקודית, המדינית והצבאית שלו נותרה ללא פגע. פעיליו מצליחים לפגוע בחיילי צה"ל, וגם יכולת הרקטות שלו קיימת, גם אם נחלשה מעט. מכאן שעל הציבור בישראל ועל הנהגתו להבין שייתכן שהמערכה הזאת תימשך עוד זמן רב. צה"ל ימשיך מן הסתם בפעילות בימים הקרובים ויישאר ברצועה "עד אחרונת המנהרות". השאלה היא מה יקרה ביום שאחרי, או בערבית צחה: ובעדין?
הקונצנזוס בציבור כבר נסדק
ישראל תאלץ כנראה לבחור בקרוב בין כמה אופציות לא קלות. אחת האפשרויות היא להיאחז בעמדות הנוכחיות, כמה קילומטרים בתוך הרצועה אך מבלי להעמיק את החדירה. האופציה הזאת, של דשדוש, תחשוף את הכוחות לתקיפות ולפגיעות מבלי להשיג דבר, ולכן לא נראה שמישהו בדרג המדיני או הצבאי ירצה בה. שתי האופציות האחרות נשמעות סבירות יותר: האחת, להרחיב את המהלך הקרקעי כדי להביא להכרעה של חמאס או להכנעתו. אלא שפעולה שכזו עלולה להוביל לעוד עשרות חיילים הרוגים, ולהתבוססות ארוכה ומדממת ברצועה, כשהקהילה הבינלאומית פונה נגד ישראל והקונצנזוס בציבור נסדק.
האפשרות השנייה היא יציאה חד-צדדית של ישראל מעזה ולהכריז על הפסקת אש, בדומה למהלך שהביא לסיום "עופרת יצוקה". זאת, בתקווה שהצד השני יבין כי עליו לעצור את הירי, אחרת המחיר שישלם יהיה כבד עוד יותר. לעת עתה זו נראית האופציה הסבירה והשפויה, אך טמונה בה רק בעיה אחת: לא ברור אם חמאס יסכים לכך. הארגון עלול להמשיך את ירי הרקטות גם כשכוחות צה"ל ייסוגו, וינסה לגרור את ישראל למלחמת התשה. נוסף על כך, ברור שהאפשרות הזו לא תפתור דבר, וחמאס ישוב לבנות מנהרות ולהתחמש ברקטות ארוכות טווח שעלולות לגבות מחיר כבד יותר מישראל בעימות הבא.
האפשרות הזאת עשויה לצאת לפועל כבר בימים הקרובים ולהשתלב עם הודעה על הפסקת אש "הומניטרית". כלומר, לאחר מיצוי הפעולה במנהרות, אולי בתוך יומיים-שלושה, תודיע ישראל על סיום הפעולה הקרקעית, וערב עיד אל-פיטר החל ביום שני תכריז על "הפסקת אש הומניטרית". האם לאחר כמה ימים של רגיעה יוכל חמאס להמשיך ולירות? התשובה היא כן, אך זה לא הולך להיות פשוט מבחינתו.
כאשר נשאל אתמול משעל על האפשרות שישראל תכריז על הפסקת אש חד-צדדית, הוא לא פסל אותה על הסף, ואמר ש"כל דבר יידון בעתו". משעל הפגין ביטחון עצמי גבוה, כמעט זחיחות. הוא הסביר שכעת לא רק עזה נתונה במצור, אלא גם ישראל, זאת לנוכח הפסקת הטיסות, שבינתיים התחדשו. היה זה מפגן של מנהיגות מרחוק, כלומר "אני אנווט ואני אוביל", אבל מקטאר ולא מעזה. "אנחנו מוכנים למות ולו רק כדי שהמצור יוסר", אמר משעל, כאילו נמצא עכשיו באחת המנהרות של שכונת שג'אעיה ולא בבית מלון יוקרתי בדוחא.
תמונת מראה של שאננות ויהירות
הוא פסל את האפשרות של פירוז חמאס מנשקו ושב והדגיש שהמתווה המצרי, שלפיו הפסקת אש בתחילה, ורק אחר כך משא ומתן על דרישות חמאס - אינו מקובל על הארגון. "אנחנו נברך על הפסקת אש הומניטרית אך לא כזו שתנסה להערים עלינו", הבהיר. כלומר, במילים אחרות אמר משעל: 'אל תעבדו עלינו עם הפסקות אש לכאורה הומניטריות ותחשבו שיחזיקו מעמד לאחר מכן'.
עוד נקודה מעניינת שהוסיף משעל נוגעת לארצות הברית. לדבריו שר החוץ ג'ון קרי הוא שהתקשר עוד בתחילת הלחימה לעמיתיו בקטאר ובטורקיה וביקש מהם להגיע להפסקת אש. אם טענה זו נכונה, מדובר בשערורייה, לא פחות, מאחר שבמו ידיו שמט קרי את הקרקע מתחת ליוזמת הפסקת האש המצרית.
לעת עתה נראית תמונת מראה בין עזה לישראל: שאננות, יהירות וכל צד בטוח שהוא הוא המנצח ושהיריב עומד להישבר בעוד כמה ימים ואפילו שעות. זו הגישה הרווחת בקרב העזתים וכך גם בקרב הישראלים. אלא שהמציאות קשה ומסובכת יותר. אולי גם בעייתית. בשני הצדדים יש די רצון ומוטיבציה (וגם יכולת) להמשיך בלחימה, אך לא לעצור אותה.
