צקצוקי לשון עולים במדינת תל-אביב סביב מבצע "צוק איתן". עיתונאים ושחקנים, המחזיקים ביום יום במיטב השופרים הציבוריים מזדעזעים מהמראה שמציב בפניהם הציבור הישראלי ברשתות החברתיות.
הטענה לפיה הציבור הישראלי הוא קיצוני מתלהם ומסוכן, יצא לחלוטין מכל פרופורציה. להפגנה של "המרזלים" ו"הצל", כמו גם להפגנות של "שוברים שתיקה" ו"הרוצחים לטייס" מגיעים 200-300 איש שמאלנים וימנים קיצוניים ומתלהמים, ואילו להלוויתו של החייל הבודד נסים שון כרמלי הי"ד הגיעו 20 אלף ישראלים. הרוב השקט תומך באופן עמוק במבצע. הרוב השקט מבין ומוכן לשלם את המחיר הכואב של עצמאותנו וקיומנו. לבו של הרוב השקט מלא סולידריות ואהבת ישראל, עיניו דומעות לאור הקרבת החיים של הלוחמים הגיבורים שמסרו את נפשו למען העם והארץ.
מבצע "צוק איתן": כל הכתבות, הפרשנויות והעדכונים
ולמרות זאת, יש אמת בעצם הטענה, כי ישנה הסתה חמורה בחברה הישראלית. ויש אמת בטענה כי הסתה מובילה לאלימות. אולם אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו. אי אפשר לזעוק בה בעת גם נגד הסתה וגם בעד חופש ביטוי ללא גבולות. אי אפשר בשם חופש הביטוי להאשים את מדינת ישראל בכך שהיא מדינת "אפרטהייד", לטעון שחיילי צה"ל הם פושעי מלחמה ורוצחים, ובאותה הנשימה כאשר הציבור הישראלי מבקש להביע דעה הפוכה, למתגו מיד כזורע אלימות, סותם פיות, פאשיסט ומקרתיסט.
עד לאחרונה המונופול שהיה לעיתונאים על השיח הציבורי היה מוחלט. אולם ארגונים ציוניים והרשתות החברתיות שינו את המצב. לפתע העיתונאים מקבלים פידבק ציבורי לפועלם, והפידבק הזה איננו ההד אותו התרגלו לשמוע. כאשר מובילי דעת קהל אומרים שהם מתביישים במדינה, הציבור הישראלי עונה לו בפייסבוק ואומר בקול רם: "אנחנו מתביישים בך". כשם שיש לאורלי ויינרמן ולאורנה בנאי החופש לבטא את בושתן מהמדינה, כך יש חופש לגיטימי באותה מידה לציבור בישראל לומר שהוא מתבייש בהן.
הציבור צועק איפה שאפשר
הציבור זועק וצועק ברשתות החברתיות, כי שם אי אפשר לסתום לו את הפה. נמאס לו לקרוא ולשמוע בתקשורת שהפעילות של חברי כנסת ועיתונאים מהשמאל הקיצוני הם תמיד במסגרת חופש הביטוי. הציבור שואל את עצמו מתי יופעל כבר חוק העונשין לפיו "המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו, ועל פי תוכנות של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו-מאסר חמש שנים".
אבירי "חופש ביטוי" זועקים נגד הסתה, ולא מרגישים אפילו את הצביעות הדו-פרצופיות והסטנדרטים הכפולים שלהם. בעוד נגד ההסתה של הימין הקיצוני כל מדינת ישראל יוצאת פה-אחד, מנפתלי בנט ועד זהבה גלאון כולם מגנים את "תג מחיר", הרי שכל טענות השמאל הקיצוני יזכו תמיד לסנגורים שיטענו כי מדובר בחופש הביטוי. כאילו אין הסתה בשמאל הקיצוני רק ביקורת לגיטימית. אם מישהו מעביר ביקורת על ארגון "בצלם" שעורך קמפיין המציג את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, הרי שהוא הופך לסכנה לדמוקרטיה וסותם פיות. כאשר למעשה זוהי סתימת הפיות האמתית - יש יותר מדי גורמים בתקשורת שמשתיקים רודפים מי שמעביר ביקורת על ארגוני הדה-לגיטימציה.
הגיע העת להפסיק את הצביעות, וליישם כללי התנהגות אחידים ועקביים. אני מסכים עם הטענה שהסתה מובילה לאלימות, ולכן יש לפעול נגד הסתה. מכאן נובע שיש מקום לצמצם את גבולות חופש הביטוי. לא הכול מותר להגיד בשם חופש הביטוי. חופש הביטוי איננו ערך אבסולוטי שבפניו יש להרכין את שאר הערכים. כשם שאסור לקרוא מוות לערבים, כך אסור להאשים את טייסי צה"ל שהם "הכי רעים, הכי אכזריים הכי מתועבים", כפי שכתב גדעון לוי במאמרו.
בואו נסכים שאם מותר לבקר את מדינת ישראל על ההתנהלות שלה, מותר באותה המידה גם לבקר את המבקרים בלי להיות סותם פיות אנטי-דמוקרט. בואו נפסיק את מחול הצביעות וסתימת הפיות בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם, וניתן את המיקרופונים הציבוריים לכל גווני הקשת הפוליטית. הציבור בישראל ממתין להפסקת הצביעות. השמאל הציוני צריך להשמיע את קולו נגד ההסתה של השמאל האנטי-ציוני. הגיע השעה שנזכה לקרוא מאמרי מערכת של שיסבירו למה בשם הנאורות לא צריך להכיל את ההסתה של ערביי ישראל, הגיעה השעה שנזכה לראות את בוזי הרצוג ציפי לבני ופוליטיקאים אחרים מהשמאל הישראלי, מפרסמים קריאות שדורשות מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ח"כ חנין זועבי שרק בשבוע שעבר כתבה בעיתון רשמי של החמאס כי יש להמשיך בהתנגדות העממית נגד ישראל.
הכותב הוא מייסד תנועת "אם תרצו"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד