מה גרם לי להפגין מול השמאלנים

מכירים את הכאב בטן הזה שאתם שומעים את האזעקה? מין הרגשה מתסכלת ולא מובנת, ערבוב של התרגשות ופחד. אז זה בדיוק מה שהרגשתי בשבת האחרונה, שעתיים לפני ההפגנה ברחבת הבימה בתל אביב. השם שלי הוא יואב אליאסי, אבל חלקכם מכירים אותי בתור "הצל", וחלק מחלקכם מכיר אותי בתור הפאשיסט הנאצי, הקוף הימני הקיצוני, אבל עבור אימא אני תמיד יואב.

אני מתל אביב במקור ובנוצות, בן 34, לא נשוי ואב לילד מושלם בן שנה וחצי בשם קאי. למדתי בבית ספר תיכון עירוני א' בתל אביב, אבל הועפתי וסיימתי את לימודיי ביפו, בבית ספר מעורב של יהודים וערבים. שירתי בצה"ל חמש שנים ועזבתי את צה"ל בשביל המוזיקה. הגשמתי כל חלום ופנטזיה שמוזיקאי יכול לחלום עליהם - מהופעות בכל העולם ועד להערצה בלי גבולות ומטורפת.

מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות

אז אחרי שהכרנו נחזור לשבת האחרונה: באותו יום קיבלתי הודעה מחיילי מילואים שנגמר להם השמפו והאוכל. הם ביקשו עזרה ושלחו לי תמונה של איזה מאה חיילים ישנים בשקי שינה על הרצפה באיזה חור עלוב. התחלתי להזיז עניינים כדי לסייע להם. תוך כדי העבודה חייל שלח לי צילום מסך של ההפגנה של השמאל ושאל: מה, הם רציניים? לא יכולתי להמשיך לשתוק. פרסמתי הודעה בפייסבוק וחשבתי שאולי יגיעו עשרה-עשרים אנשים וזה מספיק.

שעה לאחר מכן, בלי שידעתי מי יגיע למקום, יצאתי להבימה עם דגל ישראל ועם שלושה אנשים. כשהגעתי עמדנו מול ההמון שהיה מולנו עם השלטים ולא האמנתי שבאמת זה המסר שלהם. חיילי צה"ל טרוריסטים? צה"ל הוא צבא טרור? זה רק חיזק את צעקות "עם ישראל חי" של שלושתנו וכך לאט-לאט התחילו להצטרף אלינו עוד ועוד אנשים. כל מי שהצטרף בא אליי ואמר מאיזו קבוצה הוא. אני חייב לציין שחלק מהקבוצות שהגיעו אינן חברות למסר ולאידיאולוגיה שלי, והן נחשבות קיצוניות הרבה יותר. אבל כולנו עמדנו וצרחנו את "התקווה" ביחד.

בשלב מסוים אנשים נכנסו מהשמאל לצד שלנו, קיללו וניסו לעשות פרובוקציות. היו חבר'ה מהצד השני שתלשו שלטים עם קללות נגד צה"ל מהידיים שלהם. היו המון צרחות, המון קללות, וכל זה בזמן שהאזעקות מייללות סביבנו ואש בשמים מהיירוטים. ואז הסתכלתי על המפגינים מהשמאל שלא ברחו למקלטים, וחשבתי שמצחיק שהם לא בורחים כי הם סומכים על צה"ל שיגן עליהם ויפוצץ את הטילים באוויר. איזו צביעות: לפני שניה הם קראו להם רוצחים, פשוט הזויים.

כשההפגנה התחילה להתפזר, לקחו לאיזה שמאלן את המצלמה מהיד והתחיל קצת בלגן, אז המשטרה חסמה את הדרך על שדרות בן ציון וכולם התחילו להתפזר הביתה. נפרדתי מכולם, הגעתי הביתה וכתבתי סטטוס שבו הודיתי לכל מי שהגיע, כולל לגופים הקיצוניים שבלעדיהם הייתי שם לבד עם הדגל.

בבוקר שאחרי התעוררתי למציאות חדשה. בעיתונים דיברו על הפגנה אלימה ואגרסיבית שהנהגתי, וכל מה שרץ לי בראש זה שאולי הם היו בהפגנה אחרת, כי זה לא הגיע לרמות כאלו כשאני הייתי שם. אחרי זה נתקלתי בסטטוסים שבהם קוראים לי מסית ונאצי, ושמים תמונות שלי במדי אס-אס נאציים (אבל לי הם קוראים מסית, הצבועים). התקשרות כמובן ניפחה את הסיטואציה מעבר לכל דמיון. מאוחר יותר קיבלתי תיעוד של מכות רצח שהיו בהפגנה, ורק אז הבנתי שזו כבר לא הייתה ההפגנה, אלא חבורה של קיצוניים שכנראה עקבו אחרי הפעילים ותקפו אותם בדרך לביתם.

לא, זה לא היה בהפגנה, ולא, זה לא היה באותו מקום, ולא הייתי נוכח, ולא, ואין לי קשר לסיטואציה. בתקשורת שכחו להזכיר את העובדה הקטנה והלא-רלוונטית הזאת, אבל בסופו של דבר אני יודע את האמת, וכל מי שהיה שם יודע את האמת, ואני גאה במה בכל מה שעשיתי ולא אפסיק לעשות - להוכיח לשמאל הרדיקלי שתל אביב היא לא בשליטה בלעדית שלהם. מתוך כל האש הזאת נוצרה קבוצה הנקראת "האריות", שהיא קבוצה ציונית ולא אלימה, אבל שתיתן מענה לכל הפגנה נגד צה"ל ובאותה נשימה תעזור לחיילי צה"ל בכל מה שיצטרכו.

סיימתי את השירות הצבאי שלי ועכשיו אני נלחם למען הכבוד של החיילים. קיבלתי מעל 10,000 הודעות תמיכה מחיילי צה"ל, והקבוצה של האריות מונה כבר אלפי אנשים שרוצים לעשות יותר מלכתוב סטטוסים כועסים ב"פייסוש". אז מסתבר שיש לי עוד ייעוד בחיים מלבד המוזיקה (שגם היא דרך להעביר מסר). אני לא יודע לאן זה ימשיך מכאן, אבל מה שאני כן יודע זה שאני לא אוותר, לא אפסיק ולא אשתוק.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד