בעוד כמה שבועות אני אתחיל ללמוד בכיתה ח'. העלו אותי כיתה ולמרות שאני קטנה יחסית בגיל אני באחוז ה-99 בממוצע של הכיתה. אמרו לי שהעלו אותי כיתה בגלל שאני מאוד חרוצה.
בימים האלו אני מאוד לחוצה כי המקום שאני גרה בו כל הזמן תחת הפצצות. אני דואגת למשפחה שלי. אני חושבת על חבריי והם חושבים עלי. אני דואגת להם והם דואגים לי. בגלל שאין חשמל אין טלפונים ואני לא יכולה לדבר איתם.
כשהמים מתנתקים אנחנו כבר מתורגלים. אמא ממלאת בקבוקי מים אבל זה לא מספיק לכלום. לא מספיק לשתייה ולא למקלחות. אז אנחנו לא מתקלחים הרבה. אבל לא כל האימהות לוקחות בחשבון מה קורה ולא אוגרות מים מראש. לפעמים אני חושבת מה היהודים היו עושים אם היינו מפסיקים להם את המים. כשהחשמל מתנתק אנחנו יושבים ומדברים על המלחמה ועל איך להפסיק אותה. חושבים מתי ההפגזות יגיעו אלינו ומתי יהרסו לנו את הבית.
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות
בקיץ, כשאין מלחמה, ההורים היו רושמים אותי לקייטנה כי כל שנה אני מביאה תעודת הצטיינות וזאת המתנה שהם נותנים לי. הייתי יוצאת עם אמא ואבא ושאר האחים שלי לים ולמגרש משחקים. כל יום הייתי הולכת למסגד ולומדת קוראן. היום, גם אם הייתי רוצה ללכת למסגד אי אפשר כי הוא סגור.
אין שעתיים של שקט
אני רוצה להיות רופאה כי אני רוצה לטפל בפצועים כשיש מצב כמו היום. אבל אני מפחדת לחלום כי בגלל המצור על הערים שלנו אני לא יכולה לעשות כלום. ואם אני אצא לחו"ל ללמוד אני כל הזמן אדאג למשפחה שלי כי כל הזמן מפציצים בלי שום התרעה.
עזה היא "מחלה כרונית" / פרופ' אריה אלדד
במקום לשמוח בחופש הגדול אנחנו מדוכאים אבל זו אותה הרגשה כשאין חופש ואנחנו בבית ספר והיהודים מפגיזים בפתאומיות. אז הילדים מפחדים ולא יודעים לאן לברוח וזה מאוד קשה. כל הזמן המחשבות על המלחמה ולא על החלומות ועל העתיד שלנו. אנחנו גם ישנים ביחד בבית אחד ליד השני מהפחד שיפציצו את הבית שלנו אבל לאן נלך?
אין לנו מקלטים. אם היו לנו מקלטים אולי הייתי פחות דואגת לי ולכל הילדים בעזה. אנחנו לא נחים, המטוסים באים כל כמה זמן ואין לנו לאן לברוח. למה לא נותנים לנו שעתיים רגיעה כדי שנוכל להביא דברים להמשיך את היום כמו בגדים ואוכל. גם עכשיו הם מפציצים.
אנחנו הילדים בעזה כל השנה מחכים לחג ולרמדאן. אנחנו קונים בגדים חדשים והרבה דברים טעימים ומתראים עם כל המשפחות. חוץ מהמשפחה שעזבה ב-48 לחו"ל וגלל זה אני לא מכירה את הדודות והדודים שלי שנמצאים שם. ואז באים ועושים לנו את זה. מה אנחנו אשמים בכל זה? אין לי שמחת חג. אנחנו יושבים לאכול ללא תיאבון. איך נוכל לאכול כשיש את כל ההפגזות הפגזות והפצצות מעל הראש שלנו? איך אני אשמח אם אני לא יכולה לפגוש חלק מהמשפחה שלי וחלק אחר מת במלחמות על עזה?
כל הילדים של עזה מפחדים. אנחנו כל הזמן חיים במלחמה. גדלנו במלחמה. כל המשחקים שלנו סביב זה רק מלחמה עם אקדחים ונשק. אני מקווה שהחיים שלי יחזרו למה שהיה כמו פעם, כמו כל הילדים בעולם.
הכותבת היא תושבת צפון רצועת עזה בת 12
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד