בלימודי רפואה למדתי כי המפתח להצלחה בריפוי - תרופתי או ניתוחי - הוא אבחנה נכונה של המחלה, הכרת המנגנונים שבאמצעותם פוגעת המחלה בגוף, ידע מעודכן על אפשרויות הריפוי, יכולת להבחין בין מחלות הניתנות לריפוי שלם וכאלו שניתן לטפל בהן - גם אם לא לרפא אותן, מחלות הקרויות "כרוניות". ומסתבר שרבות מהמחלות השכיחות ביותר דווקא אינן ניתנות ל"ריפוי" בידע הקיים היום, אך ניתנות בהחלט לטיפול קבוע המאפשר חיים נורמליים או כמעט נורמליים. אינני יודע לרפא סוכרת או יתר-לחץ-דם, אך אני יודע לטפל במחלות הללו. דפוס חשיבה כזה יכול לסייע בקבלת החלטה מושכלת לגבי הטיפול בבעיה הנקראת "רצועת עזה".
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות
ברור לכולם שמאות הרקטות הנורות עלינו מעזה אינן המחלה - אלא התסמין, הסימפטום. המחלה היא הסכסוך היהודי-ערבי הנמשך למעלה ממאה שנים. האבחנה המקובלת לסכסוך היא שמקורו "טריטוריאלי". כלומר - העם היהודי והערבים בארץ ישראל נלחמים ביניהם על שליטה באותה ארץ. אנחנו מאמינים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הערבים מאמינים שפלסטין שייכת לפלסטינים. לא זה הזמן ולא זה המקום לשוב ולדוש בשאלה אם יש בכלל "עם פלסטיני". אבל גם אם לא היה כזה לפני מאה שנה - הוא נוצר והתגבש תוך כדי ועקב הסכסוך.
הפתרון ההגיוני והמתבקש לסכסוך טריטוריאלי הוא חלוקה: "שתי מדינות לשני עמים" או אלף השמות האחרים שניתנו לרעיון ההגיוני הזה. אבל הרעיון הזה נוסה פעמים רבות, החל מחלוקת הארץ בידי הבריטים בשנת 1922 ועד להתנתקות, וכל ניסיון נגמר יותר רע מקודמו. שפיכות הדמים הולכת ומתעצמת. אם היה רופא נכשל שוב ושוב בטיפול בחולה על סמך אבחנה מסוימת ומצבו של החולה היה הולך ורע - הוא היה חייב לעצור ולחשוב מה לא בסדר.
התשובה ההגיונית ביותר היא שיש טעות באבחנה. ואכן, בסכסוך היהודי-ערבי טעינו באבחנה. אין זה סכסוך טריטוריאלי, ולכן פתרונו אינו יכול להיות חלוקה טריטוריאלית או מדינית. זוהי מלחמת דת, התנגשות אידיאולוגיות. "התנגשות ציביליזציות" קרא לזה סמואל הנטינגטון. ולהלן החדשות הרעות - אין פתרון למלחמות דת. לפחות לא פתרון קל ומהיר. אלף שנים נמשכת המלחמה בין נוצרים ומוסלמים בארצות הבלקן. אלף שנים נמשכת המלחמה בין המוסלמים וההינדים בהודו-פקיסטן. 1,200 שנים נמשכים מעשי טבח ורצח עם בין המוסלמים באפריקה לשכניהם - עובדי אלילים או נוצרים. שום קו גבול יצירתי על המפה אינו פותר מלחמת דת. מי שמטיף ל"פתרון מדיני" מנסה לרפא סכסוך שאינו "מדיני" בכלים שאינם עשויים לרפא.
עתה משאבחנו את המחלה כמחלה כרונית אולי נפסיק לחפש פתרונות קסם שירפאו אותה במחי יד. עלינו לחפש נוסחאות שיאפשרו חיים נורמליים ככל האפשר, בלי שפיכות דמים, ובלי לתת לערבים בסיסים ותנאים נוחים להמשיך ולהרוג בנו. גם מי מאתנו שסובל מנכות רגשית ונפשית קשה, ואין בו נאמנות בלתי מוגבלת למולדת, לארץ ישראל, גם אלו שאחרי 2000 שנה בגלות איבדו את הקשר הבלתי הפיך לאדמה, גם אלו שמבחינתם ארץ ישראל אינה ערך, אלא מכשיר ("מקלט בטוח") חייבים להודות אם יש בהם יושר אינטלקטואלי מינימלי, שהנסיגה מחבל עזה אפשרה לחמאס להפוך אותו לבסיס הטרור הגדול במזרח התיכון. אמת - גם לפני "ההתנתקות" ירו 470-550 רקטות (תלוי את מי שואלים) ופצצות מרגמה מעזה לתחומי הקו הירוק. אבל הקסאמים אז נשאו כחצי קילוגרם חומר נפץ, והטווח שלהם נע בין שלושה לשבעה קילומטרים. מאז ההתנתקות, הם כבר ירו 10,000 רקטות, הטווח שלהן גדל ל-160 קילומטרים והראש הקרבי שהם נושאים יכול להגיע ל-90 קילוגרמים חומר נפץ.
דרוש "היפוך התנתקות"
לפיכך, הפתרון למה שגרמנו לו במו ידינו ב"התנתקות" הוא "היפוך ההתנתקות". ההבדל בין יהודה ושומרון לרצועת עזה אינו בשנאה התהומית שרוחשים לנו כאן וכאן. ההבדל היחיד הוא שצה"ל והשב"כ נמצאים בכל מקום ביו"ש - ונסוגו מעזה. ולפיכך התשובה לבסיס הטרור בעזה הוא כיבושו מחדש ושליטה בשטח. כל מי שמטיף "לכתוש, לרוצץ ולפגוע" ודאי צודק, אבל זהו טיפול סימפטומטי קצר טווח, וכנראה יקר מאד מההיבטים הבינלאומיים שלו.
כיבוש רצועת עזה יהיה כרוך בנפגעים גם מקרב חיילינו. עם שאינו מוכן לקרבנות כדי למנוע פגיעה באזרחיו - אינו ראוי למדינה עצמאית. כתישה אווירית "כירורגית" אינה יכולה כנראה להפסיק את ירי הרקטות מעזה, ופגיעה רחבה וחסרת אבחנה אינה קבילה בישראל מטעמים מוסריים, ובקהילה הבינלאומית מטעמים של צביעות ושנאת ישראל, כי הרי הקהילה הזו אינה עושה דבר להפסיק את רצח העם בסוריה או בעיראק. לפיכך, נדרשת פעולה קרקעית. אבל אי אפשר להצדיק סיכון חיילי צה"ל בפעולה כזו אם אין כוונה לטפל במחלה היסודית, לתקן את הטעות ההיסטורית של "ההתנתקות" ולחזור למצב בו שלטנו ביעילות רבה יותר על גובה הלהבות הפורצות מעזה.
הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד