ואולי אני בכלל מקנא בו. על האמונה בצדקת הדרך, על חוסר שאילת השאלות, על התעוזה. "אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'", כתב לחייליו מח"ט גבעתי, אלוף-משנה עופר וינטר, כדי לעודד את רוחם בפתיחת מבצע "צוק איתן". "ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד האויב. בשם לוחמי צה"ל, ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם', ונאמר אמן. יחד ורק יחד ננצח".
מבצע "צוק איתן" - כל הכתבות
תמונתו של וינטר ניבטת מולי מבעד למסך המחשב. הוא יושב, מוקף בחיילים רבים. פניו צבועות בצבעי הסוואה ולגופו אפוד מגן ומשקפת קרבית, מה שמעיד שהוא צולם בדיוק כפי שהיה רוצה להיצרב בתודעה הציבורית, בסמוך לעוד פעולה הרואית בעורף האויב למען המדינה (והאל?). בחלקו האחורי של ראשו מסתתרת לה כיפה, כמובן. עוד סממן מובהק לכך שמדובר בקצין בצה"ל של ימינו.
לסמוך על החבר ליד, לא על השכינה
למען הסר ספק, ללא בדל של ציניות, אני באמת מקנא באל"מ וינטר. אני מקנא בו בעיקר על כך שהוא מרגיש בבית. הצבא, המדינה הם שלו. הוא הציונות החדשה, מיקרוקוסמוס של ישראל הדתית-מתנחלית שהפכה אט אט לרוב והשתלטה על כל תחומי החיים, בין השאר על הצבא. "זרע מורעל", כינה השבוע אורי אבנרי את המחנה הדתי-לאומי. הזרע כבר הפך לשדה שלם שלא חדל להתפשט.
"אללה אכבר" גרסת גבעתי / דעה
מספיק היה לראות את הגיבוי הנרחב שזכה לו וינטר מגורמים בכירים בציונות הדתית - הן בשדרה הפוליטית והן בזו הרוחנית כדי להבין שהמדינה שינתה כבר את פניה, והיא לא הולכת לשוב להיות כשהייתה. כי כשסגן שר הדתות, פוליטיקאי בכיר באחת השותפות הקואליציוניות הבכירות, פותח עמוד פייסבוק התומך ב"מח"ט האלוהי", וטוען כי "אסור לנו לפחד להזכיר את תרבות ומסורת ישראל" בעת היציאה לקרב, מובן לגמרי שהקרב על הזהות הישראלית-יהודית ככל הנראה כבר נגמר. מה שנשאר הוא רק הצד השני במשוואה.
"שמע ישראל" אינה קיצוניות דתית / דעה
כן, אני מקנא באל"מ וינטר, וכך צריך לחוש כל מי שרצה לחיות במדינה מתוקנת, שבה ההצדקה ליציאה לקרב צבאי היא הרצון להגן על אלו שחיים בה מתוך אהבת האדם ולא מתוך אהבת האל. מדינה שבה כל חייל מאמין בחבר שצועד לידו, ולא בשכינה המרחפת מעליו. במערכה התרבותית שמתנהלת כאן ב-20 השנים האחרונות אפשר כבר להכריז על סופו של הפרויקט הציוני השפוי וניצחונו של האתוס הדתי-קיצוני. החמור החילוני סיים את עבודתו ופינה את מקומו למשיח, שהגיע בטרמפ מאחת ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק. ונאמר אמן.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד