צאו מהארון

לא מעט מילים נשפכו השבוע, ובצדק, על מנהיגי הימין, מרביתם שותפים לממשלה, על תרומתם להסתה שאפשרה לכאורה את רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר. בשעות שחלפו מרגע מציאת גופות שלושת הנערים החטופים בשבוע שעבר ועד הרצח הנורא, התמלא האוויר הווירטואלי וזה האמתי בזיהום גזעני מהסוג הגרוע ביותר, ואותם פוליטיקאים כדוגמת חברי הכנסת איילת שקד, נפתלי בנט, אורי אריאל ועוד – לא רק שלא פצו פה, אלא ליבו את האש, בין אם בפוסטים לוחמניים הדורשים נקמה, ובין אם בתגובות רפות בסגנון "הציבור פורק עול". אותן תגובות שהודממו מיד עם היוודע רצח הנער הערבי.

בעצם, אין מה להלין עליהם, גם ראש הממשלה עצמו, מתוך שלל הפסוקים והשירים המוקדשים למרבה הצער לשכול, החליט לצטט מיד עם היוודע דבר רציחת הנערים דווקא את המשפט ההוא של ביאליק הנוגע לנקמה. אבל על כך כאמור, נאמר כבר הכול.

המעניין הוא שבאותה אווירה ציבורית, רבים מהמכונה "מחנה השמאל" הביעו תדהמתם כי בשיח המתלהם שנוצר, בעיקר ברשתות החברתיות, לא רק "הערבים" מוקצים, אלא כל מי שלא נמנה עם הימין – בעיקר זה הכוחני והלאומני. "בעיני הטוקבקיסטים", נאמר בחוגים רבים של מה שעד לפני שני עשורים כונה "מחנה השלום" - "ה'ערבים' הם גם 'הסמולנים', ה'הומואים' ובכלל, כל מי שחשב שלמרות החטיפה, יש לנהוג באיפוק ולהכיל את הצד השני". בקיצור, כל אותם "יפי נפש".

זה הזמן לומר: קשה שלא לראות גם את אחריותם, או לפחות להבחין בקשר של מנהיגי השמאל לתופעה, פשוט בעצם הפחד שלהם עצמם להיות מזוהים בשנים האחרונות עם כל מה שמריח מ"שמאל".

אין חידוש בכך שהעצה הראשונה שנותן כל יועץ פוליטי למועמד המגיע ממחנה המרכז-שמאל וקורץ לראשות הממשלה היא "לא להיות מזוהה עם השמאל". והם, מתוך צורך טקטי שמעולם לא הוכחה יעילותו, ממהרים לעשות בה שימוש. הייתה זו ח"כ שלי יחימוביץ' שסירבה להתבטא לפני הבחירות בנושא הביטחוני וברחה ממנו כמו מאש (אגב, נסו גם היום להוציא ממנה בשגרה את המילים "כיבוש" ותשמעו איזו תגובה רפה ומכובסת הנוגעת ב"צורך לחזור למשא ומתן לטובת כל הצדדים").

נסו להוציא מיאיר לפיד (ממציא ה"זועביז") אמירה שמאלנית ערכית. הוא הרי ויתר על האפשרות להיות ראש ממשלה מתוך החשש לעמוד בראש קואליציה הנתמכת על ידי הסיעות הערביות. והשניים האלו הם לא היחידים. ציפי לבני ולפניה שלל מפלגות המרכז (ישות פוליטית שכשלעצמה מקורה בחשש לנקוט עמדה שהיסטורית – מקורה לרוב בשמאל) ניסו לברוח מהתיוג. "שמאל", צריך להודות, הפכה למילת גנאי קודם כל בקרב השמאל, אז מה בעצם מצפים מהימין?

במילים אחרות, למעט יו"ר מרצ זהבה גלאון שנכנסה לוואקום (ונהנית מעלייה עקבית בסקרים) ועדיין מוגדרת, לא בהכרח בצדק כ"שמאל קיצוני" - השמאל, גם בעיני השמאל, הפך כבר מזמן לסמול. אז לפני שבאים בטענות על הימין שנמצא בשלטון ועסוק בדה-לגיטימציה שיטתית של כל מה ששונה ממנו, בואו נשאל את אנשי השמאל המייצגים אותנו – במה אתם מתביישים?

הכותב הוא עורך וואלה! ברנז'ה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד