החטופים שילמו בחייהם על השיחה למשטרה?

אינספור שבחים נשמעו השבוע על אומץ לבו וגבורתו הרבה של גיל-עד שער, עם פרסום הקלטת השיחה המצמררת שלו למשטרה מהרכב בו נחטף, יחד עם נפתלי פרנקל ואיל יפרח. השבחים אכן מוצדקים - הילד כנראה באמת היה אמיץ בצורה בלתי רגילה. להרים את הטלפון, לחייג למשטרה ולהגיד "חטפו אותי", וכל זה מהמושב האחורי של רכב שבו יושבים ככל הנראה שני חוטפים חמושים - זה אומץ לב פשוט בלתי נתפס, בטח עבור ילד בן 16.

ועדיין, נדמה לי שבין שלל התשבוחות, לא נעשה דיון אמיתי בשאלה אחת שחייבת להישאל: האם אומץ לבו החריג של גיל-עד לא עלה לו ולשני החטופים הנוספים בחייהם? כשמקשיבים להקלטה במלואה אמנם אי אפשר לקבוע זאת בוודאות, אבל דבר אחד כן אפשר לומר בביטחון מלא: בתחילת ההקלטה, גיל-עד עדיין חי. במהלכה - החוטפים שמים לב לשיחת הטלפון שעשה, קוראים לו ולחבריו להוריד את הראש למטה ובהמשך כנראה גם יורים בהם. עם סיום ההקלטה, שתי דקות מאז החלה, כבר הרבה פחות ברור שהשלושה בחיים, למרבה הצער.

פעם אחת בלבד בחיי (נכון לעכשיו) הרגשתי באמת בסכנת חיים. זה קרה בפרו: ביליתי בפאב עם חברים ונכנסתי לשירותים, ביציאה חיכו לי שני צעירים. אחד מהם, שכיסה את פניו בכובע צמר, הצמיד לי אקדח לחזה ואמר באנגלית עם מבטא מקומי כבד: "תן לי את כל מה שיש לך".

רצח הנערים - כל הכתבות

שבועות ספורים לפני שנחתנו בפרו, דווח על צעיר ישראלי שנרצח בקוסטה ריקה. "שוד שהסתבך", קראו לזה. שודדים חמושים פרצו לחדר המלון של הצעיר ושל חבריו וכבר עמדו לעזוב עם כל השלל, אלא שאז הוא ככל הנראה ניסה לשלוח יד אל הדרכון שלו שנלקח בידי אחד השודדים - ונורה למוות. אני זוכר שהסיפור הזה ישב לי חזק אז בראש. הבטחתי לעצמי שאם אי פעם אתקל במקרה דומה - אלמד את הלקח. לרוע מזלי אכן עמדתי בסיטואציה דומה תוך זמן קצר, אך למרבה המזל הגבתי כפי שתכננתי מראש: כשהשודדים ביקשו את כל מה שיש לי, עשיתי בדיוק את זה - נתתי להם את הארנק שלי, שהיה רכושי היחיד באותו רגע, והם כלאו אותי באחד מתאי השירותים ונמלטו. למזלי, תוך מספר דקות (שנראו כמו נצח) אחד המבלים במקום פתח את דלת התא ו-"הושיע" אותי.

אני לא מבקש להשוות בין המקרים. דינו של שוד בפאב בפרו הוא ממש לא כדין חטיפה בשטחים, ומחבלים פלסטינים שטופי מוח ומלאי זעם קדוש הם לבטח לא שודדים פרואנים שרק רוצים להרוויח עוד קצת דינרוס. אבל אני כן חושב שחשוב לדבר על הפיל שבחדר: האפשרות שאילולא שיחת הטלפון ההיא, יכול להיות שהחוטפים לא היו יורים מיד בשלושת הקורבנות שחטפו.

מניסיוני הדל - והוא באמת דל - אני חושב שכלל הברזל במצבי סיכון הוא אחד: להישאר בחיים, ולזמן רב ככל האפשר. לשם כך, לעתים כדאי דווקא לא להתנגד ופשוט לחכות ולזכור: כל עוד אני חי - מצבי טוב, ואני אפילו "שווה יותר", וודאי כשמדובר בנפילה בשבי פלסטיני. זה לא קל, הרבה מזה בנוי על אינסטינקט, אבל זו לגמרי מטרה שמקדשת הרבה מהאמצעים. גלעד שליט כנראה הבין את זה: יש כאלה שאולי מפקפקים בגבורתו, אבל הוא חי היום. נחשון וקסמן אולי גם הבין את זה, אך למרבה הצער לא שרד כדי לספר. כמובן שכלל זה לא היה מבטיח את הישרדותם של גיל-עד, נפתלי ואיל, אבל אולי היה משאיר אותם עוד קצת בחיים, ואחר כך לך תדע.

המסר החשוב כאן הוא למעשה לנשדדים או לנחטפים הבאים: הטלפון למשטרה הוא באמת מעשה אמיץ מאין כמותו, ואולי יהפוך אתכם לגיבורים אחרי מותכם, אך בכלל לא בטוח שהסיכון שווה את זה. מאוד ייתכן שעדיף היה לתת לחוטפים את מה שהם רוצים - פשוט לכופף את הראש ולהמשיך לנסוע.

הכותב הוא עורך בוואלה! חדשות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד