כואב לי מאוד, בלב, בבטן, על מצבן הקשה של שלוש האימהות של נפתלי, גיל-עד ואיל. לחילוקי הדעות האידיאולוגים והערכיים בינינו אין כל משמעות כאשר מדובר בטרגדיה אישית ועניין של חיים ומוות. כואב לי עליהן, בדאגה ובגעגועים לבניהן. כואב לי עליהן בשל קבלת הפנים הצוננת שהן קיבלו מהתקשורת העולמית בבואן לשאת דברים בפני הוועדה לזכויות הילד באו"ם.
אין לי ספק כי כל המשתתפים והמאזינים לסיפורם לא יכלו שלא לחוש אמפתיה והזדהות עם מצבן, שכן אין כל הצדקה לחטיפת ילדים שהיו בדרכם הביתה. אך לצערנו ולצערן, האמפתיה תלך ותדעך ככל שיגיעו עוד ועוד עדויות על ירי ופגיעה בילדים ובאזרחים פלסטינים חפים מפשע במסגרת המבצע "שובו אחים". אי-התייחסותה של החברה הישראלית ונציגי משפחות החטופים גם לסבלן של האימהות הפלסטיניות שאיבדו את יקיריהן בעקבות החטיפה רק יגרום עוד יותר לאוזני העולם להיאטם ולא להסכים לכאוב את כאבו של צד אחד בלבד.
חטיפת הנערים - כל הכתבות
ההסברים הישראלים שמדובר בתקריות בלתי נמנעות וש"ככה זה" כשיש פעילות צבאית בלב אזורים מאוכלסים לא יחזיקו מים. כאשר ראש הממשלה לא מוצא לנכון אפילו להביע צער, כאשר הצבא לא נדרש לספק הסברים ולחקור ברצינות "ירי בניגוד להוראות". כאשר אין הסקת מסקנות אישיות והעמדת חיילים לדין במקרה של חריגה מהנהלים, המילים "לא התכוונו" מתרוקנות מתוכן. כאשר המחדל בטיפול באירועים אלו כה משמעותי, לא נוכל להסיר אחריות מהרג חפים מפשע ולהמשיך לרחוץ בניקיוננו.
סבל של צד אחד
מי שמכיר את המקרים, שלרוב לא מדווחים כלל באמצעי התקשורת, לא יכול שלא להישאר המום סביב חוסר המעש של צה"ל בכל הקשור לחקירה והעמדה לדין של חיילים אשר היו מעורבים בהרג אזרחים פלסטינים. הירי בביתוניא, הרג הנער בדרום הר חברון, הרג השופט הירדני בגשר אלנבי וגם ששת הרוגי הימים האחרונים היא רק רשימה חלקית של אירועים שגם על פי גורמי ביטחון היו צריכים להסתיים אחרת. הודאה באשמה, התנצלות, וסיוע למשפחות הקורבנות? זה כלל לא עומד על הפרק. כאשר התקשורת לרוב לא מגלה עניין מיוחד בקורבנות הפלסטינים ובתחקירי צה"ל שבאים אחריהם, גם המוטיבציה של הצבא לחקור ולהעמיד לדין כמעט לא קיימת, והטיוח הופך לשגרה.
מעבר להיבט המוסרי והערכי של פגיעה באזרחים חפים מפשע, כל מוות של נער פלסטיני בגדה מתסיס עוד יותר את האוכלוסייה כנגדנו ומעודד את ארגוני הטרור להמשיך ולפעול. בזמן שאבו מאזן נלחם בתוך עמו על עמדותיו נגד הטרור, משתמשים יריביו בתמונות ההרוגים ודורשים נקמה. הנפתלי בנטים והאיילת שקדים הפלסטינים מתראיינים בכל הזדמנות על רקע תמונות ההרוגים וקוראים ליו"ר הרשות להפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל.
כאשר המתנחלים ואנשי הציונות הדתית מפגינים מסירות, דאגה אין סופית, וסולידריות עם כאבן של המשפחות, אין מי שלא יכול להתפעל ואף להזיל דמעה מרוב התרגשות. אך כאשר אותם אנשים ממש שותקים במשך שנים נוכח הרג של עשרות אזרחים חפים מפשע מהצד השני, מתחת לפני השטח מתגלה ריקבון מוסרי ואנושי ואבדן מצפון ערכי. אי אפשר ביד אחת לדבר על ערכים הומניים, ציונות ואהבת אדם, וביד השנייה לרמוס זכויות פוליטיות ואנושיות של עם אחר, בוודאי שלא הזכות לחיים. בתוך מדינת ישראל, למודת הקרבות והזרועה בשכול זה אולי יעבוד, בעולם ממש לא.
הכותב הוא מזכ"ל "שלום עכשיו"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד