חטיפת הנערים שכנעה אותי סופית

אין זה סוד שבמזרח התיכון חושבים מהבטן ורק אחר כך, אולי, מהראש: תחילה נעשה ואולי לאחר מכן נשמע, ואין לי אלא להודות כי גם אני לוקה בכך, ובתקופת פיגועי ההתאבדות מי בכלל חשב על שלום? אלא שכאיש שגדל על טהרת האידיאולוגיה של המערך, במיוחד לאחר רצח רבין, באמת ובתמים האמנתי שהמאבק מסתכם ב"תסתלקו מהאדמה שלנו", ואכן לאזרח הפלסטיני המיואש והסובל המאבק מסתכם בכך, אך כל עוד הוא שבוי במלחמה שעיקרה דתית – המאבק לעולם לא יסתכם בכך.

חטיפת שני הנערים והבחור הצעיר שלחו אותי להביט עמוק לתוך עצמי, ואל ההיסטוריה הלא רחוקה שלנו. להביט על ההווה ובעיקר על העתיד – בצניעות המתבקשת מאדם שלא ניחן ביכולות ניבוי – ולבחור באפשרות הקשה כי הזכות שלנו לביטחון, עד כמה שניתן, עדיפה על פני הזכות של אותו אזרח פלסטיני למדינה ולחופש תנועה מוחלט.

פעם שמעתי את המשפט "הדרך הטובה ביותר לנבא את העתיד היא להביט אל העבר". אם כן, אני מבקש להביט אל העבר ולתהות מדוע רצועת עזה הפכה לשדה שיגור רקטות אחד גדול לאחר "שהכובש הציוני" פינה מקומו? מדוע ראשי הארגונים האיסלאמיסטים התעקשו להיאחז במלחמת דת, במקום להכיר בעובדה שאף צד לא ייעלם? ובעיקר, מדוע השמאל, ואני הייתי בתוכם, ונתח לא מבוטל מהימין, סירבו לקבל את העובדה כי קיימת, ולו האפשרות הקטנה ביותר, שהנסיגה מרצועת עזה תצמיח מפלצת שלא נוכל לה?

זה למעלה משבוע ימים שצה"ל עושה את מה שמנהיג הרשות היה אמור לעשות מזמן ולא עשה – לסלק מתוכו את הארגונים שבשלב מסוים הפנו ויפנו את נשקם לכיוונו ולכיוון תהליך השלום. צה"ל עושה זאת בלי כוח אש ובלי אימת חיל האוויר, ולאבו מאזן יש היכולת וכוח האדם לסגור משרדים של חמאס, ושל כל ארגון שקם במטרה לקבוע סדר יום חדש, בדיוק כפי שמצרים קיבלה החלטה – עוד מימי הנשיא חוסני מובארק – למרר את החיים לאחים המוסלמים.

אולם בין יכול לבין רוצה קיים מרחק מה. אבל מדוע ללכת כה רחוק? בהחלטה של רגע, בהנחתת אגרוף על השולחן, אבו מאזן יכול לסגור את ההסתה בערוצי הטלוויזיה שלו, כמו גם בבתי הספר. אך הדבר לא נעשה . אם כן, אינני מבין על מה ולמה אבו מאזן נתפס בעיני השמאל כמנהיג חזק.

שלא תהיינה שום אי הבננות: דמי רותח בכל פעם שאני שומע ששר השיכון מכריז על בניית X יחידות דיור מעבר לקו הירוק רק כדי להוכיח את ההנחה "אני תוקע אצבע בעיני העולם – משמע אני קיים". שלא לדבר על הצעות חוק באמת הזויות כמו חוק ההזנה בכפייה, או העובדה שציבור המתיישבים ביהודה ושומרון אינו מוכן לוותר על פיסת אדמה – קטנה כגדולה.

אך יותר משאני כועס על הדווקא של הימין, אני אדיש לאשליות השמאל כי סיום "הכיבוש" פירושו סיום הסכסוך. ההנהגה הפלסטינית הוכיחה כי היא אינה רוצה ואינה מסוגלת לעשות את הצעד הנוסף, ובאמת לסיים את הסכסוך עם העם היושב בציון, ובשעה שאין לי ביטחון חד-משמעי כי נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון לא תשאיר חלל שישאב גורמי ג'יהאד, ושהחמאס לא יזרוק (שוב) את הפתח מהחלונות רק כדי להפוך את המשרדים למפקדות טרור – איאחז באפשרות הקשה שביטחון מדינתי עדיפה על זכותו של האזרח הפלסטיני למדינה ולחופש תנועה מוחלט.

הכותב הוא פעיל חברתי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד