בעלת הברית איראן

כמו בכל משבר, גם באירועים האחרונים המתחוללים בעיראק ישנה הזדמנות. בשני העשורים האחרונים, לפחות, נאבקת מדינת ישראל באויב מרכזי ודומיננטי. יש רק שחקן מדינתי אחד בעולם, המאיים על מדינת ישראל בהשמדה ושחקן זה מתקרב בצעדי ענק ליום שבו הוא יוכל להרכיב ראשי נפץ גרעיניים ובכך לצקת תוכן לאיומיו, הגם אם לא יממש את האיום, שכן מדינת ישראל לא יכולה לקחת את הסיכון שבאפשרות הזו.

שחקן מדינתי זה הוא איראן, ועד שמשטר האייתולות יגיע לכדי יכולת סף גרעינית, הוא משתמש בגרורותיו בלבנון (חיזבאללה), בסוריה (משטרו של הנשיא בשאר אסד) וברצועת עזה (ארגון הג'יהאד האסלאמי ועד לפני כמה שנים גם חמאס) בכדי לשחוק את כוח ההרתעה הישראלי ואת יכולותיה הצבאיות ומשאביה של מדינת ישראל.

לכל הטורים של עומר דוסטרי בוואלה! דעות

מאז נכנס הנשיא אובמה לתפקידו, ארה"ב שינתה פאזה והחליטה לקרב אליה את איראן, במקום להרחיק וזאת מתוך תפישה שכך העולם המערבי יוכל למצות את הפתרון הדיפלומטי בכל הקשור לגרעין האיראני, באמצעות משא ומתן. תפישה זו נחלה הצלחה - לפחות על-פי מראית עין אמריקנית - ובאה לידי ביטוי בהסכם הביניים שנחתם בז'נבה לפני כמה חודשים בין איראן ובין חמש המעצמות הקבועות של מועצת הביטחון של האו"ם וגרמניה.

אלא שהשינוי במדיניות החוץ האמריקנית גרם גם לשינוי במאזן הכוחות העולמי. מנרדפים, הפכו השיעים לרודפים. וכך, "ציר הרשע" צבר כוח והתחזק, וכעת המחנה השיעי בראשות איראן הוא המחנה הדומיננטי בעולם המוסלמי ובמזרח התיכון, כשהוא מחליף את המחנה הסוני.

שינוי זה גרם להעצמה עוד יותר גדולה של איראן, שמשכה אליה שחקנים מדינתיים שעד כה התרחקו ממנה ממניעים אסטרטגיים. לא זאת אף זאת, אלא שהעוצמה האיראנית הצליחה למשוך אליה אפילו גורמים סוניים אדירים, כדוגמת מצרים שלאחר הפלת הנשיא מובארק וטורקיה של ראש הממשלה ארדואן.

תזוזה טקטונית כזו, כמובן, משפיעה גם על מדינת ישראל. בישראל העדיפו את הציר הסוני על-פני הציר השיעי, מהסיבות שצוינו לעיל. אלא שמאורעות האביב הערבי - עליית והתבססות ארגוני טרור ותנועות סלפיות פונדמנטליסטיות שמציגות את החמאס וחיזבאללה לידן כארגוני זכויות אדם - אתגרו את התפישה הישראלית והציגו בפניה שאלה קשה. מה עכשיו? האם להמשיך ולחתור תחת ההגמוניה האיראנית, או שמא לשנות כיוון ולשתף פעולה מתחת לפני השטח בכדי לבלום את גל הג'יהאד העולמי המתקדם לכיוונה?

שאלות אלו עלו גם לאחר שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה, או אז נאבק משטרו של אסד, המזוהה עם איראן, לצד החיזבאללה, מול גורמי טרור סוניים כגון "ג'בהת א-נוסרה" ו"המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה". האם נפילתו של אסד טובה לישראל או דווקא רעה? האירועים האחרונים בעיראק - ביניהם הכיבוש של מחוז אל-אנבר לפני כחצי שנה והכיבוש האחרון של מוסול (בדרך לבירה בגדד), לצד התקריות הקרובות ליישובים בשליטת הכורדים - רק חידדו את האתגר וחוסר הוודאות שבפניהם עומדת מדינת ישראל.

ההערכה היא שמדינת ישראל עודנה מעוניינת בהחלשת הציר השיעי בראשות איראן ובחברת סוריה והחיזבאללה, מהסיבה שכבר צוינה מעלה - איראן היא האיום הקיומי היחיד שמכוון נגד מדינת ישראל. לפי עיקרון זה, נפילת אסד והמשטר המרכזי העיראקי - המזוהה עם איראן ומשמש כמגרש המשחקים שלה - ישנו את מאזן הכוחות לטובתה של ישראל.

וכך, בעוד שמדינת ישראל תוכל להתמודד עם גורמים סוניים קיצוניים חלשים יחסית ומוגבלים מבחינת יכולת התמרון (הסיכויים של גורמים אלו לחדור לישראל קלושים עד לא קיימים), איכות ומספר מצבורי הנשק, היא תתקשה יותר לעמוד מול האיום הקיומי שמעמידה בפניה איראן ומול הגרורות העצומות שהציבה האחרונה על גבולות ישראל.

יחד עם זאת, על מדינת ישראל לפעול כבר כעת בזירה הקרובה אליה. נפילת המשטר המרכזי בעיראק אולי תחליש את המחנה השיעי ותחזק את מאזן הכוחות לטובת ישראל, אך עדיין ישנה סכנה שגורמים קיצוניים יתקרבו לגבולה המזרחי. בהקשר זה ראוי לציין לזכותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי הוא ראה את הנולד והורה כבר לפני שלוש שנים לתכנן גדר ביטחון בגבול ירדן. אם תיפול ירדן בידי הג'יהאדיסטים, תהיה זו פגיעה אסטרטגית קשה ביותר במדינת ישראל - לאו דווקא בשל האיום הנשקף מאותם ג'יהאדיסטים, כמו היעדר שיתוף הפעולה עם מדינה שכנה במגוון תחומים אסטרטגיים.

לשם כך, על ישראל להמשיך ולעבוד באופן הדוק עם הממלכה ההאשמית בירדן ולפעול לצדה ביתר שאת בבלימת כל ניסיון של חדירה קיצונית לתחומה. שיתוף פעולה כזה יכול להתבטא בעזרה ישראלית להפעלת כטב"מים בירדן, הגברת שיתוף מידע מודיעיני ולחץ על ממשל אובמה לחזק את הנוכחות האמריקנית בירדן ולשדרג את יכולותיו הצבאיות של הלגיון הירדני.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ומפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו"

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד