את הבחירות לנשיאות המדינה מלווה מאז יום שישי אנחת רווחה כללית. זה לא יהיה פואד. אז נכון שעדיין קיימות אפשרויות מביכות אחרות. מאיר שטרית, למשל, הוא איש משוויץ ויומרני, בעל דעות מסוכנות, פשטניות ונמהרות בעניין השלום הישראלי-ערבי (הוא מציע, לא פחות ולא יותר, לאמץ את עמדת הליגה הערבית, הכוללת נסיגה מלאה והחזרת פליטים המונית). בנוסף, יש סביבו כידוע ענן של חשדות אישיים, החל מ"דמי השתיקה" לכאורה לעוזרת הבית ועד להון שמייחסים לו בסך 57 מיליון שקלים, אם לסמוך על "גלובס".
בעניין דליה דורנר ודן שכטמן נחשפנו אליהם מעט מדי, למרות שהצהרת ההון של דורנר מקסימה למדי (דירה אחת בלבד, כמו שצריך, ו-56 מדרגות עד הקומה השלישית, בלי מעלית, הרבה יותר יפה משלוש הדירות של דליה איציק ושל דן שכטמן).
שכטמן בכלל מתגלה כאיש מאוהב בעצמו ומנופח, שמספר לנו שהוא מייצג את המדינה בחו"ל "ועושה את זה נפלא", לדבריו. לא נעים שיעמוד בראש המדינה שוויצר המעיד על עיסתו, ומציע למעשה לכולנו לאמץ את דעת אשתו עליו. היא חושבת שהוא נפלא וגם הוא חושב שהוא נפלא. לא נעים.
רק שלושה באים בחשבון
בקיצור, רק שלושה באים באמת בחשבון: רובי ריבלין מכאן ודליה איציק מכאן, ואולי כהפתעה מוחלטת ונלבבת דורנר. מותר לקוות ולהניח במידה רבה של ודאות שכל אחד מהם, אם ייבחר, ייצג אותנו באופן שלא יביך: כבוד לכולנו אם תייצג אותנו אישה מזרחית, שהיא גם מורה רהוטה וישראלית לגמרי. וכבוד לכולנו אם ייצג אותנו מי שיחסו לערבים ליברלי ללא דופי, והוא גם איש ארץ ישראל השלמה. וכבוד לכולנו אם תייצג אותנו שופטת נקיית כפיים.
ועדיין, אף אחד מאיתנו לא יכול להיות רגוע מן האפשרות המסויטת שממש עמדה על פתחנו - שפואד ייבחר לנשיא. עם כל זכויותיו הביטחוניות של פואד, הרי כולם ידעו במה מדובר: באיש זקן, חולה, בעל עברית לקויה בעליל, נטול כל אינספירציה רוחנית או תרבותית, ששובל של שמועות על עסקנות מושחתת נשרך סביבו כל השנים. החל מפוליטיקת הארגזים במגזר הערבי, דרך שכירת חוקרים פרטיים נגד יריביו, ועד לשמועות שנפוצו מזמן על דירתו היקרה במיוחד ביפו ודרכי מימונה. את כל זה ידעו כולם. והכירו גם את הקריקטורה המדויקת עד כאב שעשו לו בארץ נהדרת. רק במפלגת העבודה נהגו בנוסח שלושת הקופים: לא ראינו, לא שמענו, לא פתחנו פה. והחליטו החלטה מבישה, מבזה, אנטי-ישראלית, אנטי-פטריוטית (כי אילו נבחר פואד חס וחלילה, הבושה היתה של כולנו): להצביע עבור פואד כאיש אחד, להוציא אישה צדקת אחת: שלי יחימוביץ. היא היחידה שעמדה בפרץ ואמרה : לא. לא לשחיתות, לא לעסקנות, לא לאיש זקן וחולה בראש המדינה הצעירה הזאת (שמעון פרס הוא דבר אחר, פרס לא חולה).
רק שלי יחימוביץ היתה אמיצה דיה כדי לפעול על פי המצפון הטבעי, הצודק, המתבקש, מול כל העדר, כולל מול דמויות עצמאיות לכאורה כמו מיקי רוזנטל, סתיו שפיר ומשה מזרחי. לא ייאמן איך כל אלה הלכו אחרי עצת בוז'י הרעה והחליטו להצביע כאיש אחד עבור פואד, לרעת כולנו.
המסקנה מכל זה היא חד משמעית לדעתי: אי אפשר לסמוך על בוז'י. אם איננו אמיץ מספיק כדי לעמוד מול פואד, אם אין בו ערך פנימי המתקומם מול עיוות ברור, אי אפשר לסמוך עליו בשיט. בשום עניין. לכן חורבנו הפוליטי של פואד צריך להיות גם חורבנו הפוליטי של בוז'י, או לפחות הדחתו מראשות מפלגת העבודה. הוא צריך ללכת ולפנות את מקומו מחדש לשלי יחימוביץ. אני יודע שזה לא יקרה. אבל אני אומר מה נכון שיקרה, לעניות דעתי. כישלון הבחירה בפואד ירדוף את מפלגת העבודה עד הבחירות הבאות. כך צריך להיות, וכך יהיה. שלי יחימוביץ ראויה לעיטור גבורה אזרחי ופוליטי. בוז'י ראוי לבוז. לא ככה?
לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד