הענק הירוק של הנאצים לא הולך לשום מקום

היה משהו סמלי בהצבעה הזאת, וזה לא היה רק המועד. ביום שבו התפרסמו תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי, שבישרו על התחזקות מדאיגה של מפלגות הימין הקיצוני, הכריעו תושבי ברלין בנושא יקר ללבם לא פחות, כנראה הרבה יותר. "משאל העם" העירוני על עתידו של אחד מסמליה המובהקים של בירת גרמניה הסתיים בתשובה ברורה: לא באל"ף רבתי. במילים אחרות: אין סיכוי, או בגרמנית: אאוף קיינן פאל. "זה כישלון, ואחד גדול", הודה ראש העירייה קלאוס ווברייט בריאיון לתחנת רדיו מקומית. "האזרחים החליטו שהכול יישאר כמו שהוא, וכך יהיה".

על פניו, קשה להבין את הברלינאים. יותר מ-60% מהם הצביעו נגד תכנית פיתוח גרנדיוזית שכללה בנייה של כ-4,700 יחידות דיור, שטחי מסחר, וגם ספרייה ציבורית גדולה, מגרשי ספורט ואגם. כל אלה אמורים היו לקום בקצוות של טמפלהוף, שדה תעופה לשעבר שהפך לפארק הגדול ביותר בברלין. 3,000 דונם בטבורה של העיר, שדה ירוק ושטוח עם כמה עצים הדומה בגודלו לסנטרל פארק הניו יורקי. הרשויות בברלין – עיר שהיא גם מדינת מחוז, אחת מ-16 שמרכיבות את הפדרציה – הבטיחו כי חלק נכבד מהדירות יימכר במחיר בר-השגה או יושכר לצעירים. היזמים התחייבו לא לגעת במרבדים המוריקים. אבל בשכונות הסמוכות קם קול זעקה. קבוצת "100% טמפלהוף" אספה 185 אלף חתימות ובכך כפתה את המשאל.

ב-2010, שנתיים אחרי שנסגר שדה התעופה טמפלהוף, הוא נפתח מחדש כפארק ציבורי. בימים נעימים נהנים אלפי המבקרים מהמרחב הפתוח, אי של שלווה באמצע עיר סואנת, שמסלולי ההמראה שלו מסבים נחת לכל מי שיש ברשותו שתי רגליים או כמה גלגלים: רצים, רוכבים על אופניים ומחליקים על גלגיליות. אחרים מעיפים עפיפונים, עושים "על האש", מטפחים ערוגה של ירקות אורגניים או סתם תופסים צבע. בין לבין, האתר הפופולרי משמש גם להפגנות ולפסטיבלים המוניים.

אבל את הריאה הירוקה והעגולה מעטר כתם אחד גדול ואפור שקשה להתעלם ממנו. מהקצה הצפון-מערבי, הוא חולש ללא מצרים על הסביבה, מזכיר תקופה מטרידה בהיסטוריה של ברלין. זהו הטרמינל של טמפלהוף, בניין מקושת שאורכו 1.2 קילומטר ושטחו 258 אלף מ"ר. מפלצת בטון שנבנתה בפקודתם של מפלצות אדם, והייתה למבנה הגדול בעולם עם השלמתו ב-1941. פאר ארכיטקטוני של עליונות ארית.

שדה התעופה עצמו נפתח ב-1923, במקום שכבר אז היה לו עבר מרשים. מקור השם טמפלהוף במסדר אבירים טמפלרי שנוסד במאה ה-13 ויישב את האזור. ב-1874 נערך שם מצעד הניצחון של פרוסיה אחרי מלחמתה עם צרפת. הזיקה המפוארת לערש התעופה העולמית נוצרה ב-1909, אז שימש טמפלהוף שטח לניסויים ולמופעים של אורוויל רייט, אחד משני האחים שהיו הראשונים להטיס מטוס. טמפלהוף היה נמל התעופה הראשון לטיסות מסחריות, ובשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היה נמל התעופה העמוס בעולם.

ב-1935, שנתיים אחרי שהנאצים תפסו את השלטון בגרמניה, הורה היטלר להקים שם שדה תעופה חדש. האדריכל ארנסט זאגביל הוא שתכנן אותו, תחת שרביטו של אלברט שפר, האדריכל הראשי של הרייך ועוזרו הקרוב של הפיהרר. מתחת לאדמה – בונקרים מבוצרים, מעליה – אולמות גדולים ומסדרונות טחובים, ולקישוט – נשרים אוחזים בצלבי קרס. הגג היה אמור לאכלס קהל של 80 אלף איש שייהנה ממפגני כוח אוויריים. שדה התעופה אירח מצעדים שונים, והיה בו מקום גם לכלא ידוע לשמצה שאסיריו עונו, בייחוד יהודים וקומוניסטים. בתחילת שנות הארבעים הוקם שם מחנה עבודה בכפייה.

במאי 1945, עם תבוסת הנאצים במלחמה, כבש הצבא האדום את טמפלהוף (השדה לא הופצץ על ידי בעלות הברית, שידעו שהוא ישרת אותן בעתיד). ביולי, בעקבות הסכמות ועידת יאלטה בתחילת אותה שנה, הועבר השדה לידי צבא ארצות הברית. אלא שבכך לא הסתיים תפקידו ההיסטורי. עם תחילתה של המלחמה הקרה והמצור שהטילו הסובייטים על מערב העיר ב-1948, הפך טמפלהוף לנמל הבית של ה"ברלין איירליפט". במשך יותר משנה נחתו על מסלוליו הרחבים כ-277אלף טיסות של בעלות הברית, שסיפקו מזון ודלק לשני מיליון תושבים וחיברו את העיר אל העולם החיצון. המטוסים שהוסיפו לעשות והנחיתו שוקולדים וסוכריות על ילדי העיר כונו בחיבה "מפציצי הממתקים".

בתחילת שנות החמישים התחדשו הטיסות האזרחיות בטמפלהוף, בעוד שחלק מהנמל נותר צבאי. 20 שנה אחר כך הגיע היקף הפעילות לשיאו. ב-1975 הופסקו הטיסות, עם הפיכתו של טגל לנמל תעופה מרכזי. באמצע שנות השמונים נפתח טמפלהוף מחדש לטיסות עסקים ולמטוסים קטנים, וב-1993, לאחר שברית המועצות קרסה וברלין אוחדה, מסר צבא ארצות הברית את המפתחות לידי רשות התעופה העירונית. ב-1996, משהפעילות האווירית במרכז ברלין הפכה בלתי אפשרית, הוחלט שנמל התעופה שנפלד שמדרום לעיר יהיה הנמל האזרחי המרכזי (בשנים האחרונות נבנה שם נמל התעופה ברנדנבורג החדש). ב-30 באוקטובר 2008 הקיץ הקץ על שדה התעופה טמפלהוף, אחרי 85 שנה של המראות ונחיתות בשירותם של אדונים שונים, מהם טובים, מהם רעים.

רבים ודאי היו שמחים למחות מעל פני האדמה את הטרמינל המגושם, שהוא-הוא האבולוציה של גרמניה – מהטירוף הנאצי של הימים ההם עד לחירות המקודשת בזמן הזה. אך הוא זכה למעמד של אתר מורשת לאומית, ובצדק. היסטוריה צריך לשמר, גם – ואולי בעיקר – את חלקיה הנעימים פחות. בשנים האחרונות מארח בית הנתיבות תערוכות מתחלפות ואירועים חריגים כמו מרוץ של מכוניות חשמליות. חלק מההאנגרים פתוחים גם הם לציבור הרחב. עסקים שונים, וגם המשטרה המקומית, שוכרים משרדים בבניין העצום.

אבל לא רק המסוף הקעור והכעור יישאר על עומדו לאחר המשאל שנערך ביום ראשון, אלא השטח כולו. "לא מדובר פה על כישלון של מיזם בנייה, אלא על עתידה של העיר הזאת", הזהיר ראש העירייה ווברייט באותו ריאיון לרדיו, בבוקר שאחרי. "יש לנו 50 אלף תושבים חדשים מדי שנה, והשטח הפנוי הולך ומצטמצם כל הזמן. הברלינאים רוצים דיור בר-השגה, אבל לא מול הדלת הפרטית שלהם". מנהל הפיתוח של הפרויקט, גרהרד שטיינדורף, התריע כי עד 2030 צפויים לזרום אל בירת גרמניה "250 עד 285 אלף" בני אדם. השר המחוזי לפיתוח עירוני, מיכאל מולר, טען עוד לפני המשאל כי ההתנגדות היא אמוציונלית בבסיסה. "אנחנו צריכים לבנות כאן, כי בדיוק כאן זקוקים בדחיפות לדיור בר-השגה", הוא התעקש.

ואולם, הברלינאים בחרו להשאיר את התכניות השאפתניות במגירה; עשו עליה איקס גדול, כמו האיקסים הלבנים שנצבעו על המסלולים בשדה הסגור, כדי שאף טייס מבולבל לא ינחת שם בטעות. רבים מהם לא האמינו להבטחות, והלינו כי רוב רובו של הציבור לא יוכל לקנות דירה, בניגוד למשקיעים, שוודאי יתעניינו בפרויקט המרשים.

קרסטין מאייר מ"100% טמפלהוף" אמרה לכלי התקשורת כי המטרה שלה ושל חבריה למאבק רחבה יותר מאשר למנוע הקמת בניינים. "אנחנו רוצים לשנות את הדרך שבה העיר דנה בפיתוח שלה", הסבירה. היא ציינה כי הדיון הבא יעסוק בשימוש מושכל יותר בטרמינל.

באתר האינטרנט של פרויקט "טמפלהופר פרייהייט" עדיין מתנוססת הסיסמה "שטח פתוח עבור עיר העתיד". השטח אכן יישאר פתוח (בין 21:30-6:00, כפי שמודיע האתר). את העתיד של העיר, באופן מעורר קנאה למדי, קבעו תושביה.