פיגוע אנטישמי בבריסל גבה את חייהם של זוג ישראלים - עמנואל ומרים ריוה מתל אביב. כלי התקשורת רעשו וגעשו, קהילות יהודיות באירופה ובעולם כולו תגברו את האבטחה סביב מוסדות ומרכזים יהודיים, וכאן בארץ הפכנו כולנו (שוב) למשפחה אחת מתאבלת, מאוחדת בכאבה וזועקת את לאומיותה המדממת.
הפיגוע הזה מעורר הדים בינלאומיים, והוא נוגע בנושא חשוב שנמצא על סדר היום הציבורי שהיא גם צלקת ישנה שתחילתה לפני אלפי שנים וסופה לא נראה באופק. מאז ימי התנ"ך הרחוקים סבלו היהודים מגילויי אנטישמיות בכל מקום ואתר אליו הגיעו. קצרה היריעה מכדי למנות את כל העמים, הקבוצות והארגונים שעמדו עלינו לכלותינו, ושלמרות שלא עלה בידם - עדיין ממשיכים לנסות. המצרים, העמלקים, היוונים, הרומאים, הטורקים, האיראנים, העיראקים, הג'יהאד והחמאס הם רשימה חלקית בלבד.
אולם אחד ההבדלים העיקריים בין האנטישמיות אז לאנטישמיות היום הוא נוכחותה של התקשורת. כל אירוע ירי, כל פיצוץ, יידוי אבנים או פיגוע התאבדות, מגיעים בתוך דקות לכתבים ברחבי העולם, ומופצים בכל אמצעי התקשורת בליווי דיווחים חיים בלתי פוסקים, פרשנויות ותמונות שמוצגות שוב ושוב על המסכים.
אין לי טענות כלפי המדיה; כבוגרת לימודי תואר שני בתקשורת אני מבינה את הצורך ואת הרצון להעביר את המידע במהירות האפשרית, ולעדכן מהשטח לטובת רבבות צופים ומאזינים שמשוועים לכל פיסת מידע. כלי התקשורת הם סוכני המידע שלנו, וההתפתחויות הטכנולוגיות מרחיבות את אפשרויות הסיקור ומקצרות את זמן הדיווח. אנשי התקשורת הם העיניים והאוזניים של כולנו במצבים הקשים האלה, ולעתים קרובות הם מסתכנים על מנת להצליח להביא את התמונות המעניינות ביותר ואת הפרטים המדויקים ביותר מאזור האירוע.
לפני שהם קורבנות, הם הורים
יחד עם זאת, לפעמים נדמה שבמרוץ המתיש והבלתי נגמר של התקשורת לספק מידע, ובמרוץ של כולנו להשיג את המידע הזה, לזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה, הרשתות החברתיות, אתרי האינטרנט והטלפונים החכמים אנחנו שוכחים שמדובר כאן בטרגדיות של אנשים. של משפחות. עמנואל ומרים ריוה הותירו שתי בנות, נערות, שנאלצות להתמודד מהיום עם כאב ואובדן בלתי נתפסים. עם פרידה מאמא ומאבא ברגע אחד, באבחת כדורי קלצ'ניקוב אחד שאחז רוצח נתעב אחד. נכון, ההורים שלהן נרצחו במקום ציבורי רק כי היו יהודים, אבל לפני שהם הפכו לעוד שני שמות ברשימת קורבנות האנטישמיות הם היו ההורים שלהן. וילדים של הסבים שלהן, ודודים, וחברים, ושכנים של כל מיני אנשים שהכירו אותם. נכון, זה הסיפור של כולנו, אבל זה קודם כל הסיפור שלהם.
ולכן, מרגע שהועלה לאתרי החדשות הסרטון המתעד את הרצח ואת הרגעים האחרונים של עמנואל ומרים ועד לרגע כתיבת שורות אלה לא צפיתי בו, ואין לי כל כוונה לצפות בו. כי אין לי עניין ביחסי ציבור של רצח, גם אם יש לו כותרת של אנטישמיות. זה חושפני וחודרני לצפות בשניות האלה בהן אנשים מטיילים בשלווה ברחובותיה של בירה אירופאית בעוד אני הצופה מהצד יודעת לפניהם שהם בעצם נושמים את נשימותיהם האחרונות. גם בעבר כשהתפרסמו תמונות וסרטונים מפיגועים לאומניים (רצח בני משפחת פוגל, למשל, ואחרים) בחרתי במודע שלא להיחשף אליהן.
"תמונות קשות לצפייה" מזהירים אמצעי התקשורת במקרים כאלה. אני משערת שזה נכון, ומבינה את הצורך של המדיה לפרסם אותן בכל זאת, ואת הצורך של רוב הציבור לצרוך אותן בכל זאת. ויחד עם זה אני מאמינה שאין באמת הכרח לצפות בתמונות כאלה על מנת להבין את גודל הזוועה. על מנת לכאוב. על מנת לזעוק.
כמו רגעי לידה, רגעי המוות של אדם הם רגעים אינטימיים, פרטיים, אולי אפילו מקודשים. אלו שניות בהן הנשמה נלקחת למקום אחר, שניות בהן נוצרים באחת כאב וגעגוע ושקט צורב, שאף תמונה, סרטון או פרשן לא יוכלו לתאר. אז בשניות האלה נכון לקחת צעד אחורה ולתת לסיפור לספר את עצמו. תחסכו מאתנו את הצורך לראות. תנו כבוד אחרון להולכים ולבני משפחותיהם. אתם יודעים לעשות כל כך הרבה רעש, תנו לפחות למות בשקט.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד