ביטול אימוני המילואים על ידי הרמטכ"ל בני גנץ הוא מעשה חסר אחריות, במקרה הטוב, וניסיון להפיל על הברכיים את ממשלת ישראל, במקרה הגרוע. המאבקים בין צה"ל לבין ממשלת ישראל ביחס לתקציב הביטחון חצה מזמן את גבול הלגיטימיות. הצבא מנצל את כוחו האדיר והאמון לו הוא זוכה בקרב הציבור כדי למנף את תכניותיו גם במחיר של פגיעה חמורה באושיות הדמוקרטיה. יש לזכור היטב, שצה"ל אינו יכול להתנהג כ"מדינה בתך מדינה" ועליו מוטלת האחריות העליונה לבצע את מדינות הדרג הפוליטי במלואה.
נכון, חולשת הדרג המדיני בישראל היא זו שגרמה לצה"ל לתפוס את הבכורה, עמדה שמאפשרת לו ללחוץ בצורה בלתי לגיטימית ובוטה כדי לזכות בתקציבי עתק. מאידך, צה"ל נמנע באופן עקבי מלאפשר ביקורת ובקרה אמתיות על הנעשה בתקציב הביטחון. לא תהיה זו הפרזה פרועה אם נקבע שבכל מדינה דמוקרטית, התבטאות כמו זו של הרמטכ"ל על הפסקת האימונים הייתה מסתיימת בפיטורי הרמטכ"ל באופן מידי. בישראל זה לא יקרה, כי בישראל התרבות השלטונית השלטת היא תרבות קלוקלת, מבזה ומסוכנת. לו מישהו אחר היה "מדליף" מידע על הפסקת האימונים, הארץ הייתה רועשת וגועשת - ובצדק רב. אלה ידיעות פז עבור אויביה של ישראל. אז מה שמותר לרמטכ"ל, אסור לחייל הפשוט?
ואם בהדלפה עסקינן, נייחד את השורות הבאות לנושא השעייתו של חבר הכנסת עמר בר-לב מדיוני תת-הוועדה של וועדת החוץ והביטחון. למרבה הפלא, יש קשר הדוק בין מהות ההדלפה לבין התבטאות הרמטכ"ל בעניין האימונים. נבהיר תחילה ללא גמגום: אסור להדליף מוועדת החוץ והביטחון או תת-וועדותיה. מעשהו של בר-לב ראוי לגינוי. עכשיו למהות ההדלפה שהיא חשובה לדיון: הדיווח שהצבא מסר לתת-הוועדה לא היה מדויק, אולי אפילו שקרי. כך בר-לב מצוטט: "זה תפקידי כח"כ לבקר את עבודת מערכת הביטחון. אני מניח שצה"ל עשה את התוכנית האופטימלית במסגרת האילוצים. אני חושב שמבחינה אזרחית ולאומית חייבים לדווח אמת לוועדת החוץ והביטחון, להבהיר את כל האילוצים ולתת לה לעשות את שיקוליה. ברגע שחלק מהאילוצים לא מדווחים, או מדווחים בצורה לא מדויקת, תפקידנו לפנות לשר הביטחון וליו"ר הוועדה ולבקש הסברים". כל זאת בעניין תוספת תקציב עבור אימונים כאשר מלכתחילה לא הייתה כל כוונה של צה"ל לאמן את חיילי המילואים, אלא לקבל את הכסף בלבד. האם זה תקין? לא. וכאן אנו נכנסים לסוגיה היותר רחבה הרובצת על כתפיה של מדינת ישראל, היא סוגיית תקציב הביטחון.
ניהול לא ראוי
זהו ריטואל קבוע. נקבע כאן בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: מאז הקמתה של ישראל ועד היום, מעולם לא היתה בעיה תקציבית למערכת הביטחון. כל מי שינסה למצוא ולו התייחסות רצינית אחת לפיה ביטחונה של ישראל נפגע קשות משום המחסור בתקציב, יתקשה למצוא, נכון יותר - לא ימצא. מה שכן ימצאו החוקרים הנלהבים, הוא שתקציב הביטחון נוהל בצורה בלתי נכונה, ללא שקיפות וללא בקרה. וזו הבעיה הגדולה, לא גודלו של התקציב.
כך קבעה ועדת ברודט לבדיקת תקציב הביטחון בדוח שלה משנת 2007: "הוועדה סבורה שתקציב הביטחון לא מילא נכונה את תפקידו ככלי תכנון, ניהול ובקרה בשנים האחרונות ושעובדה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בחלק מהכשלים ארוכי הטווח שהתגלו בשנים האחרונות ובכלל זה במלחמת לבנון השנייה. במקום לשמש ככלי תכנוני התקציב הפך למעשה לזירת מיקוח בין כל הנוגעים בדבר: הצבא, משרד הביטחון, האוצר ומשרד ראש ממשלה, זאת כאשר הדבר נעשה ללא שקיפות מלאה, בין היתר בשל שפה משותפת על משמעותם המדויקת של הנתונים שהצדדים הציגו".
אילו קביעות יכולות להיות יותר ברורות מאשר אלה שלעיל? המשמעות היא אחת: הבעיה אינה תקציב הביטחון אלא ניצולו בצורה בלתי מתוכננת, שלא לומר רשלנית. גודלו של תקציב הביטחון לא קובע את רמת הביטחון המופקת. יכול תקציב הביטחון להיות גדול מאוד, אל מעבר ליכולתה של החברה לשאתו, ובכל זאת תפוקת הביטחון בלתי פרופורציונלית לחלוטין.
גם ההפך מאוד יתכן: היו תקופות בהיסטוריה של ישראל בהן האיומים היו גדולים הרבה יותר מהיום ובכל זאת תקציב הביטחון היה קטן בהרבה. הבעיה של ניהול התקציב קשורה אינהרנטית למדיניות הביטחון של הדרג הפוליטי והצבאי העליון, והגיעה העת לחפש את האחראים לכך.
הכותב הוא מומחה לביטחון לאומי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד