ב- 15 במאי 1948 פלשו צבאות ערב לארץ ישראל במטרה למגר את הישות הציונית הצעירה, בת יומה. ביום זה מציינים בכל רחבי העולם הערבי את הנכבה הפלסטינית, במהלכה נטשו את ביתם כ-700 אלף ערבים.
הערבים סירבו לתנאי הצעת החלוקה של האו"ם, שהותירה בידם את הגליל, את רמלה, יפו ולוד, את השומרון, יהודה, את צפון מערב הנגב ואת המשולש. סופו של דבר, מצאו עצמם, מוכים, משלמים על טעותם ומוגלים מיישוביהם, משל "ספג מלקות, אכל את הדג המסריח וגורש מן העיר".
עשרות אלפים עזבו את ביתם בלהט הקרבות ועקרו ליישוב אחר בתחומי מדינת ישראל. כך, תושבי הכפרים בנס ציונה עקרו לרמלה ולוד, תושבי צפוריה עקרו לנצרת ותושבי בירווה עקרו לכפר יאסיף.
אחד העקורים מבירווה היה הילד מחמוד דרוויש, לימים - המשורר הלאומי הפלסטיני. משפחתו של דרוויש נמלטה ללבנון, ובשוך הקרבות, הסתננה חזרה לישראל. בדומה לאלפי משפחות נוספות, משפחת דרוויש מצאה את בתי הכפר הרוסים, כשעל חלק מאדמותיו הוקם קיבוץ יסעור, ועל החלק האחר מושב אחיהוד. בצר לה, נטתה אוהלה בכפר יאסיף. דרוויש, כמו פליטים אחרים, חש בזרות ובזלזול שחשו כלפיהם תושבי המקום שדבקו באדמתם. הוא פיתח רגשות עזים כנגד הרוב היהודי השליט, והצליח להעלות על הכתב את תחושותיו הקשות.
את השיר "תעודת זהות" כתב דרוויש בשנת 1964. השיר פונה אל נציג הממשל הצבאי הישראלי, המסמל עבורו את הרוב השלט, היהודי-ישראלי, והוא מכלה בו את מילותיו הזועמות, המייצגות את בני המיעוט הערבי, הנשלט.
ביום העצמאות האחרון וביום הנכבה, עלו עשרות אלפי ערבים ליישובים הנטושים, שעל חלקם יושבים היום יישובים יהודיים, שכונות יהודיות, אזורי תעשייה ושדות חקלאיים ודורשים לשוב, תוך שהם מניפים דגלי פלסטין ושרים את שירו של דרוויש. הנפת דגלי פלסטין הופכת את הדרישה האזרחית לשוב לנחלת האבות לדרישה לאומית.
המפגינים קוראים לנישול התושבים היהודים הנוכחיים מביתם, רק בשל היותם יהודים היושבים על אדמות ששימשו משכן לערבים, בעת מן העתים. ביישובים אלה ישבו פעם צלבנים, יהודים ולפניהם גם כנענים. באופן דומה, מצהירים ערביי לוד, רמלה, חיפה, עכו ויפו חמשת הערים המעורבות - כי הם בני המקום המקוריים, הם התושבים הילידים, ואילו המתיישבים היהודים, אין הם אלא פולשים, קולוניאליסטים.
אילו נעשה סקר תושבים בערים אלו, הייתה הבדותה נחשפת: רוב תושביהן הערבים של הערים המעורבות נטשו אותן במלחמת העצמאות. לחלקן הגיעו עקורים מיישובי הסביבה שהתרכזו בהן, והתיישבו לצד המעטים בני דלת הארץ שנאחזו בבתיהם. כך, משפחת א-תאג'י שעקרה מנס ציונה לרמלה ולוד, וכך משפחת צפאדי שעקרה לעכו. במהלך 20 השנים האחרונות, היגרו לחיפה ולעכו אלפי תושבים מכפרי הגליל: מג'דל כרום, נחף, כבול ואחרים שביקשו לשפר את תנאי חייהם. ללוד היגרו אלפי בדואים מהנגב, וליפו - ערבים מהמשולש ומרמלה.
אם תשאלו אותם, הם יאמרו לכם שהם בני המקום: בני לוד, בני עכו, בני הכפר. הם ואבותיהם מתגוררים במקום מקדמת דנא. אך אם תשאלו לשם משפחתם תגלו את מוצאם: חלבי, וחמאווי מסוריה, מסרי ומצארווה ממצרים, ימאני מהודו ומוגרבי ממרוקו. הם היגרו לכאן במהלך המאה ה- 19, שנים אחדות לפני שהגיעו ארצה העולים הציונים הראשונים. חלק גדול מהם הגיע ארצה בתקופת המנדט הבריטי בשנות ה-30' וה-40', והתיישב בכפרי הארץ ובעריה.
אבל הם יאמרו לכם שהם בני המקום. הם ואבותיהם. הם ילידי הארץ המקוריים. אם הם ילידי הארץ המקוריים, בניה ובנותיה, הרי שהיהודים שהגיעו אליה, הם חבורה של פולשים.
החלטת החלוקה - הרע במיעוטו
החלטת האומות המאוחדות בשנת 1947 הייתה הרע במיעוטו עבור העם היהודי ששאף למולדת לאומית. רק עמידה איתנה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית תמנע חזרה עתידית לגבולות החלוקה. זכויות דתיות ואזרחיות למיעוט הערבי ובתוכו לעקורים הן חובה של מדינת ישראל לאזרחיה. מאידך גיסא, היענות לתביעות יישוביות ולאומיות תביא לכריתת חבלי מולדת ולסיפוחם למדינה פלסטינית עתידית, מדינה שתלך ותתפשט בדרך זו על רוב שטחי ארץ ישראל ההיסטורית.
חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה של היישוב הערבי בישראל כדי שנדע להתמודד בצורה חכמה עם מערכת ההסברה המשומנת שהם מפעילים כדי לקנות לעצמם זכויות ילידיות בלעדיות.
עלינו לקדם את המיעוט הערבי, לשפר את תנאי חייהם, לפעול לשילוב אמתי במערכות החיים לשוויון זכויות וחובות מלא, ואף לפעול להקמת מרכזי מדע וטכנולוגיה ושכונות מודרניות ביישובים הערבים. אך עלינו גם להבהיר בצורה חד משמעית, כי חזרה לימים של לפני ה-15 במאי 1948 לא תיתכן לעולם.
הכותב הוא מומחה לנושא הסכסוך הישראלי-ערבי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד