הנחישות של טוראי יהונתן ברנס, ששירת כסגן המבצעים של יחידת הצנחנים סמוך לגבול עם לבנון, עלתה לו בחייו. עכשיו, במבט לאחור, מספר אביו על הבחירה של בנו, שלא היה יכול לשרת כלוחם לאחר פציעה, לרוץ לשטח היכן שאובחנה חדירה של מחבלים, על אף העובדה שלא נדרש לכך מתוקף תפקידו. "אני לא אשכח את אותו לילה. הגיעו בשתיים לפנות בוקר ודפקו בדלת. אני רואה שני אנשים במדים וחושב לעצמי שהם וודאי עושים סיור כתובות, זה בטוח לא קשור ליהונתן, הוא לא בכושר, הוא לא לוחם, הוא בסמב"ציה ואני לא מודאג בכלל".
עוד בוואלה! חדשות:
האיש שמעולם לא אמר אחריי - אלא קם והוביל
קראו לי ילד: מכתבי לוחם אגוז שנפל בלבנון
"בקרב אין ברירה, תהיה חזק ותתאבל אחר כך"
"באירוע הזה של ליל הגלשונים, הפלוגה הייתה בפנים, הוא היה יכול לא לעשות שום דבר, אך החינוך שקיבל, המסירות שלו, גרמו לו התנדב מיד כדי לעשות הכול בצורה הטובה ביותר", סיפר אל"ם נדב חג'בי, שהיה זה שקיבל את יהונתן ברנס אל יחידת הצנחנים.
טוראי ברנס גדל בחולון, למד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה וסיים את לימודיו במבואות ים. בגלל לימודיו במבואות ים, הצבא רצה שיתגייס בחיל הים, אך הוא לא ויתר וניגש לגיבושים של הצנחנים עד שהתקבל. אותו דחף לתרום בתורה המרבית, הוא זה שהביא אותו במידה רבה לקחת חלק באירוע הטרגי שהוביל למותו.
במהלך הטירונות הפרופיל הקרבי של יהונתן ירד עקב פציעה בכתף. יחד עם זאת, הוא ביקש להישאר בגדוד וכך הפך לסמל מבצעים. במהלך שירותו בחמ"ל של הגדוד, הוא קיבל הודעה שיש חור בגדר והודיע על כך למג"ד בני גנץ, לימים, הרמטכ"ל. גנץ קרא ליהונתן לרוץ ולחפש את הקשר והגשש. יהונתן, שרק השתוקק לשוב ולשרת בשדה הקרב, לא רצה לבזבז זמן והציע את עצמו במקום הקשר. "הוא קפץ עם הרכב ועשה את התפקיד כמו מפקד ולא כמו חייל", סיפר אל"ם חג'בי.
עם הגעת הצוות למקום, נורתה אש לעבר הכוחות. אמנם יהונתן לא היה בקו האש, אך הג'יפ בו שהה לא היה ממוגן והנתזים של האש שפגעו בכביש פצעו אותו בראשו. "באירוע הזה שבו נהרג יוני, הוא לא היה אמור להיות שם בכלל. אבל מתוך רצון שלו להשקיע ולקפוץ זה קרה", אמר אל"ם חג'בי, היו אלה לילות של הרבה התראות והרבה חדירות של מחבלים "וליוני היה ברור שהוא מצטרף לאירוע. הוא הלך עם המג"ד בעיניים עיוורות לעשות את המשימה", הוסיף.
אביו, פייר ברנס, גאה עד היום בבנו יהונתן. אין בו כעס ואין בו טינה, "זה החינוך שלי, הוא למד את זה בבית, לרוץ ולהתנדב", אמר. "האירוע קרה מטרים ספורים מהגדרות של מנרה, זאת אומרת שאם הם לא היו מגיעים בזמן, המחבלים היו חודרים אל תוך היישוב, וזה הכול בזכות יהונתן שהתנדב ולא הלך לחפש את הקשר". "זאת הייתה הרוח שלו, אני מכיר אותו, זאת רוח הקרב שלו. זה היה הרצון שלו. אני לא כועס עליו. אני לא כועס על אף אחד. לאחר המקרה העיתונאים ניסו להפיל את האשמה על צה"ל, כיוון שהיה לו פרופיל נמוך, אך אני שלחתי את כולם לעזאזל". אמר פייר בגאווה.
מי שליווה את המשפחה לאורך השנים וקיים איתם קשר אישי והדוק היה המג"ד בני גנץ אליו הצטרף יהונתן באירוע הטראגי שגבה את חייו. "במהלך עשרים ושש שנים אני יכול לספור על כף היד את הפעמים שבני גנץ פספס אזכרות. כל הכבוד לו. אני רוצה להודות לו ולאשתו אשר גם שירתה עם יהונתן. הוא מרגיש אחריות, הוא בן אדם", אמר פיר. "כשיוני נהרג לא קיבלנו אפילו מכתב ממי שהיה אז הרמטכ"ל, דן שומרון, או סגנו, אהוד ברק, אבל בני גנץ הוא משהו אחר, הוא רצה בעצמו לבוא ולהודיע לנו".
הקשר האישי בין הרמטכ"ל בני גנץ לבין משפחת ברנס נמשך גם מעבר לימי זיכרון ואזכרות. "הפסח בשנה שעברה היה אחד החגים הכי גדולים שהיו לי בחיי. בני ומשפחתו הזמינו אותנו לעשות פסח במקום ליד מצפה עדי, המקום בו הבן שלי שירת. עשינו את החג יחד עם הרמטכ"ל, אשתו וגדוד הצנחנים. זה כל כך ריגש אותנו, הלב שלי מרגיש את זה, את התמיכה שלו, את האהבה שהוא מעניק".
עוד אח בצנחנים? "אני חתמתי לו כי אני משוגע"
כעת, מסתבר, אחיו הקטן של יהונתן, אדם, משרת בחטיבת הצנחנים. "יש פה מופת של ההורים של יהונתן. חינוך של אדם לעשות שירות משמעותי ולתרום. זה לא נראה שפוי בכלל שאבא יסכים שבנו השני ייצא לצנחנים למלחמה לאחר שבנו נהרג במלחמה", אמר אל"ם חג'בי. החלטתו של פייר לאפשר לבנו השני להתגייס לצנחנים לא הייתה קלה. "אני עבדתי הרבה שנים במערכת הביטחון, הם ספגו את זה. זה לא הגיע מהאוויר. אני חתמתי לו כי אני משוגע, זה היה מלחמת עולם אבל הוא ניצח, זה החיים שלו", אמר פייר.
מלחמת לבנון השנייה הייתה הרגע הקשה ביותר מבחינתו. "אני לא ישנתי בלילות. למלחמת לבנון השנייה נכנסו עם הליקופטרים ואז הגיע המג"ד ואמר לאדם 'אתה עושה עבודה טובה, בוא נסגור מעגל. אחיך היה הקשר של המג"ד, עכשיו אני רוצה שאתה תהיה הקשר שלי'. הם נכנסו יחד ללבנון ולבסוף חזרו", הוסיף האב.
את הרמטכ"ל בני גנץ הכירה משפחת ברנס לפני מותו של יהונתן, בנסיבות טרגיות אחרות. "חבר של יהונתן שהיה קצין בצנחנים נהרג בתאונה. הרמטכ"ל היה המ"פ שלו בזמנו וכך הכרנו אותו".
אך הגורל איחד את המשפחות להיכרות חוזרת ומחוזקת. "למרות המצב הרפואי של יהונתן, הוא עשה מלחמות כדי להישאר בפלוגה עם החברים שלו. הוא התעקש לעשות מסע כומתה, היה לו חשוב לסיים מסלול גם אם זה היה על חשבון הבריאות שלו, סיפר אל"ם חג'בי. "בשלב מסוים הנזק היה גדול ופייר היה יכול לפנות אל הרמטכ"ל ולבקש ממנו להוציא את יהונתן מהשירות בצנחנים ולדאוג שהוא יהיה קרוב יותר אל הבית או אל המשפחה, אך כמו הבן העקשן, כך גם האב".
לפניות לכתבת: danayark@walla.co.il