כולם מדברים על מרד, אף אחד לא מדבר על כיבוש. הסוגיה החשובה באמת שעולה מפרשת "דוד הנחלאווי", היא דווקא לא העובדה שחייל צה"ל זוכה למפגן תמיכה המוני מצד חיילים נוספים, בניגוד לדעת מפקדיו, וגם לא ההתמודדות של צה"ל עם האתגרים החדשים שמציבות הרשתות החברתיות. את הסיפור האמיתי כאן אפשר לתמצת בשורה אחת: אלפי ישראלים מתייצבים לצד נציג הכיבוש, שנהג באלימות פיזית ומילולית כלפי צעירים פלסטינים שהתגרו בו. קרנבל, בנח"ל קרנבל, מי שלא יבוא - חבל.
המילה הנשכחת והמגונה הזאת, הכיבוש, היא הנוכח הכי נפקד בפרשה. לחברה בישראל הרי כבר נמאס לשמוע ממנה, היא לא יכולה להכיל אותה יותר, אז היא בוחרת בטקטיקה הכי ילדותית שיש בנמצא: להדחיק את הכיבוש ולשלול את עצם קיומו. לא מפתיע שהשר הראשון להגן על הנחלאווי האלים - להזכירכם חייל שנשלח לכלא בין השאר כי זרק אבן לעבר המפקד שלו - הוא אותו שר שהמנטרה שלו היא: "אי אפשר להיות כובש בבית שלך". אז מה אם כל העולם יודע את האמת, אז מה אם הממשלה בה חבר בנט עצמו מכירה לכאורה בכיבוש, כשהיא מביעה נכונות עתידית לסגת משטחים ולהעניק עצמאות לפלסטינים. אז מה.
הרומן בין הישראלי לכיבוש שלו הוא תהליך מעגלי ותיק. תחילה שלטה ההדחקה - אין כיבוש, אנחנו עם סגולה, הכל בסדר. אחר כך חלחלה ההבנה שאולי לא הכל כל כך בסדר, ודעת הציבור החלה אט אט להשתנות. אלא שבשנים האחרונות הכיוון שוב השתנה: אורכו המתמשך של הסכסוך הביא עמו תסכול, התסכול הביא לאדישות מוחלטת, וכך קיבלנו בחזרה את ההדחקה: אין כיבוש ואם יש נגזר עלינו לחיות איתו. שיישב שם בשקט וייתן לנו להמשיך בחיינו. ללכת עם, ולהרגיש בלי.
אני לא עם "דוד הנחלאווי" / דעה
זה נשמע כבר כל כך שחוק ונדוש לכתוב את זה, אבל אעשה זאת בכל זאת: "דוד הנחלאווי" לא באמת אשם. כי לוחם הנח"ל האלים גדל בחברה כובשת, שלא רק שולטת על עם זר כבר עשרות שנים, אלא גם שולחת למוקדי החיכוך את "טובי בנינו" - ילדים בני 18, שחונכו למתינות ודרך ארץ, אך יונקים את תחושת העליונות על האחר הפלסטיני מבטן אמם. ביקור קצרצר באתר "שוברים שתיקה", למשל, ימחיש לכם את זה תוך דקות: הילדים הכי טובים מספרים איך הפכו ללוחמים חסרי רחמים ולמתעללים. וכך הפך דוד לגוליית.
תרבות של ערסים
עם כובש מצמיח רוצחים בבתי הספר ובמועדוני הלילה. עם כובש מצמיח כנופיות פחדנים עלובות שמרססות כתובות גזעניות על מסגדים ומנקבות צמיגי כלי רכב, תחת השם המכובס "תג מחיר". עם כובש מצמיח תרבות של "מגיע לי", תרבות של ערסים, שאחר כך מוצנחים ללב אוכלוסייה פלסטינית ומתבקשים "להתנהג בהתאם". עין אחת דורשת איפוק, והעין השנייה קורצת ברמיזה: "אתה כבר תדע מה לעשות".
צפיתי בסרטון מחברון שוב ושוב. ושוב. אין דרך אחרת לתאר אותו מלבד מפגן אלים של אדם אלים, נציג הכוח הכובש, אל מול חבורת ילדים חלשים. נכון, הלוחם הנערץ וודאי יטען שהיה בסכנת חיים, שהנערים התגרו בו ולאחד מהם אפילו היה אגרופן, האיום הקיומי החדש. אבל מה מלכתחילה היה לאותו "דוד הכי טוב" לחפש שם? למה להוסיף בעיטות וקללות אחרי שהנשק כבר דרוך והאיום למעשה הוסר? ומה בדיוק מצופה מילדים פלסטינים שנולדו למציאות שבה רחובות עריהם שורצים בחיילים זרים? שיתנו להם לעשות בהם מה שיחפצו באין מפריע? ההשוואה בין החייל הישראלי החמוש לדרדקים הפלסטינים שמסביבו נראית הפעם מגוחכת מתמיד.
ברור לי שאני בדעת מיעוט. אומת הטוקבקיסטים תכריז עליי מלחמה, יגידו שאני "שמאלני יפה נפש" (כאילו זו קללה), ואם יתמזל מזלי אולי אפילו יקימו קבוצת פייסבוק שתקרא להחרמתי. לגיטימי. אלא שבסתר לבם, אחרי שמקלפים את כל שכבות המגננה העבות של הישראליות האוטומטית, אני חושב שזה ברור גם להם: גם הם יודעים שאין פתרון זולת סיום הכיבוש, וזה מה שהכי מרגיז אותם.
הכותב הוא עורך בדסק החדשות של וואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד