פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אום אל פחם תחילה

      עכשיו, אחרי שנרגעו הרוחות מהסכם הפיוס הפלסטיני, אפשר לשקול בקור רוח רעיון מדיני חדש-ישן, שחבירת פתח לחמאס לא תפגע בו. את המתווה, שיפורט בהמשך, אפשר להתחיל בעיר אחת

      עכשיו, אחרי שנתניהו היכה את אבו מאזן אל החומש – באמצעות המט והנוק-אאוט העצמי של נשיא הרשות הפלסטינית שחבר לחמאס – נשאלת בכל זאת שאלה פשוטה: מה עושים? אז קודם כל, אפשר לנשום לרווחה. זאת, אחרי שחלף עבר הסיוט שישראל תיכנע ללחץ אמריקני-אירופאי-פלסטיני, ותיסוג כך או אחרת מחפירות חיינו ביהודה ושומרון. נגמרו סוף סוף תשעת החודשים שניתנו למשא ומתן ומותר קודם כל להירגע ולהודות שבינתיים הכי טוב ככה.

      האוטונומיה הפלסטינית מתפקדת, ואסור ללחוץ עליה לחצים כלכליים כלשהם (כי הכול ייפול עלינו). להיפך: את הברכה הטמונה בברית בין איסמעיל הניה לאבו מאזן, שהורידה לנו מן הגב את ג'ון קרי, צריך לטפח ככל האפשר, ולומר לעצמנו ולעולם דבר פשוט אחד: אנחנו לא מקיימים משא ומתן על מדינה פלסטינית. נקודה. אין דבר כזה. והעולם הפעם יבין אותנו. לא מול ברית חמאס-פתח. וגם לא מול אבו מאזן כזה, שזה רצונו המוצהר. וגם אם יחזור בו, לא יעזור. לא נקיים משא ומתן בנוסח הישן והרע של "גבולות המדינה הפלסטינית". לא עם מי שנחשף רצונו הברור לרשת אותנו בכל הארץ כולה, כאילו לא ידענו. לחצים כלכליים אנחנו מפעילים רק על מי שפוגע בנו באופן ביטחוני. פרט לזה, אנחנו חייבים להמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, כל עוד אבו מאזן לא נסוג בו. כלומר, גם הרשות הפלסטינית טובה לישראל, וגם ברית פתח-חמאס טובה לישראל, מול העולם, כדי שהלחץ ירד מעלינו. וחלילה לנו לפגוע באחת משתיהן.

      הפגנת מחאה נגד תג מחיר בצומת אום אל-פחם, אפריל 2014 (שלומי גבאי)
      יחליטו תחת איזה ריבונות לחיות. תושבי אום אל פחם מפגינים (צילום: שלומי גבאי)

      וכל הכבוד לנתניהו שקלע את אבו מאזן למצוקה אמיתית, עד שהלה התבלבל ועשה את הצעד הכי גרוע מבחינתו והכי נכון מבחינתנו: ברית עם החמאס. שאפו, ביבי. כן ייפלו כל אויביך ישראל בבור שיכרו לעצמם.

      הפתרון - אזרחות כפולה

      והשאלה היא שוב מה עושים עכשיו, אחרי שגומרים ליהנות מן הרוגע הזמני, ואני מבקש להציע הסדר ביניים מסוג שעדיין לא הוצע כמותו. וכותרתו בערך "אום אל פחם תחילה". אני חוזר כאן בעצם לדגם השלום המהפכני שאני מציע בעשרות מאמרים ופרסומים זה 26 שנים (וליברמן תירגם אותה תרגום וולגארי ופשטני משלו), והוא לדעתי השלום היחיד האפשרי: החלת הריבונות האזרחית הפלסטינית על הערבים הפלסטינים במדינת ישראל (אלה שמגדירים את עצמם כפלסטינים) - הכול, על פי רצון התושבים, אם ירצו בכך, בהצבעה חופשית. והכל במובן האזרחי בלבד, בלי גבולות (להוציא הגבולות המוניציפאליים), בלי כוחות חמושים משני הצדדים, בלי בטיח.

      לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות

      אום אל פחם, בדיוק כפי שהיא היום, הופכת פשוט לחלק מן הרשות הפלסטינית בלי שתושביה מוותרים על אזרחותם הישראלית, על הביטוח הלאומי וכו'. הם פשוט מקבלים אזרחות נוספת, פלסטינית, ויכולים עקב כך להיות חלק ממערכת המשפט הפלסטינית, חלק ממערכת החינוך הפלסטינית, חלק ממערכת רישוי העסקים הפלסטינית, חלק ממערך תכנון הבנייה הפלסטיני ועוד. גם השיטור בשטח צריך להיות מקומי, מורכב מתושבי העיר עצמה, אולי בסיוע כוחות שלום בינלאומיים - בתיאום עם משטרת ישראל כמובן, בכל מה שנוגע לפעילות פלילית מחוץ לאום אל פחם עצמה.

      רק בנקודה אחת מכרעת עשוי מצבם של תושבי אום אל פחם להשתנות, וגם זה על פי רצונם בלבד: הם צריכים לבחור בין הצבעה לכנסת הישראלית לבין הצבעה לפרלמנט הפלסטיני. אם בחרו עבור הפרלמנט הפלסטיני (או בבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית), לא יוכלו לבחור לכנסת הישראלית בבחירות הבאות - ולהיפך. ובכל מערכת בחירות יוכלו לבחור מחדש באיזו מדינה הם בוחרים.

      עסקה טובה לכולם

      למה זה כדאי לכל הצדדים? ברור לגמרי. הפלסטינים תושבי אום אל פחם יוכלו קודם כל להגדיר את עצמם לא כ"ערבים ישראליים", ולא כ"פלסטינים תושבי מדינת ישראל", ולא כאף אחד מן העיוותים האלה - אלא כפלסטינים השייכים לריבונות הפלסטינית (או למדינה הפלסטינית, אם תרצה להכריז על עצמה ככזאת, בגבולותיה הזמניים הנוכחיים), גם אם הם נושאים (גם) אזרחות ישראלית, על פי בחירתם. הם יהיו אזרחי פלסטין במדינה האזרחית הפלסטינית (אם תבחר להגדיר את עצמה ככזאת בכל מקום שבו חלה ריבונותה). לעצמם הם יהיו חלק מן הריבונות הפלסטינית, לא חלק מן הריבונות הישראלית, למרות שזכויותיהם כאזרחים ישראלים לא ייפגעו כהוא זה. והם ימשיכו לחלוטין להיות אזרחים ישראלים, ממש כפי שהם עכשיו.

      מה יש? אין אזרחות כפולה בעולם? הם וילדיהם לא יחויבו להיות חלק ממערכת החינוך הישראלית למשל, אלא יוכלו לבחור במערכת החינוך מטעם הרשות הפלסטינית. אף אחד לא יחויב לשיר "נפש יהודי הומיה", או לעמוד בצפירת הדומיה. המסים שישלמו יחולקו כך או אחרת בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, על פי השירותים שכל אחת מהריבונויות תעניק לאזרחיה. אם למשל ילדי אום אל פחם יעדיפו ללמוד בבית ספר פלסטיני בעיר, יתועלו חלק מכספי המסים שלהם לרשות הפלסטינית. אם הרשות הפלסטינית תעניק רישיון בנייה, היא זו שתקבע את האגרה עבורו. כל אדמות אום אל פחם (אם ככה יבחרו התושבים) יהפכו לחלק מן הריבונות הפלסטינית. ולישראל לא היה שום חסות ממשלתית או מדינתית עליהן.

      אבל מה ייצא לישראל?

      בהמשך, אם הדגם הזה יפעל ויוכח כאפשרי, עם כל מורכבותו, אפשר יהיה להחיל כמובן את הריבונות הפלסטינית על כל יישוב ערבי-ישראלי שירצה בכך. למשל, את נצרת, על כל חשיבותה הבינלאומית העצומה, על כל חמדותיה הנוצריות (משרד התיירות הפלסטיני יוכל להרוויח הרבה מאוד כסף עקב הריבונות האזרחית הזאת על נצרת, אם יפעל נכון). בכלל, אולי כדאי לקחת את אבו מאזן לטיול היכרות במועצות הערביות (בעיקר המוסלמיות וה"פלסטיניות" על פי הגדרתן העצמית) ברחבי ישראל, ולהגיד לו: הנה, כל זה יכול להיות שלך, אם התושבים הערבים יעדיפו אותך על פנינו. לא שווה לך?

      לישראל זה בוודאי יהיה כדאי, למרות הוויתור הכבד על ריבונותה בשטחי מדינת ישראל, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, זה יכוון את כל המשא ומתן הישראלי-פלסטיני לכיוון שלום חדש, ויפיג את המתיחות המתמדת בינינו לבין הפלסטינים, שעלולה כמובן להתפרץ חלילה, אלא אם כן יוצג כיוון חדש ונועז: עוד ועוד רשויות ערביות ישראליות יוכלו להצטרף לרשות הפלסטינית, על פי בחירת תושביהן. והתהליך יימשך שנים. שנות שלום. שנית, ישראל תוכל לבטל בדרך זו את האיום הדמוגרפי הערבי-מוסלמי בתוך הארץ, המאיים מצדו גם על כנסת ישראל, אם תקום מפלגה ערבית גדולה. ראאד סאלח כבר לא ייחשב כחלק מאיתנו ולא יצביע לכנסת (אלא אם כן יעדיף אותה על הפרלמנט הפלסטיני). איזה כיף.

      אני יודע שכל מה שאני אומר כאן דורש מחשבה חדשה לגמרי. אבל אולי כדי להתחיל להבין אותה באופן רגשי צריך להיזכר איך אירופה נראית היום. המון מדינות ריבוניות, אבל אין גבול בעצם. הכול חופשי והכל פתוח. אז מה אם עיר כלשהי שייכת לריבונות אחרת? החלוקה צריכה להיות חלוקת ריבונות, לא חלוקת גבולות בנוסח הנורא של "שרטטו את הגבול תחילה", כפי שדרשו הפלסטינים לאחרונה. אין גרוע מזה, כי על פי המחשבה ההיא אנחנו אמורים להשאיר את כל ערביי ישראל (כולל הרוב המגדיר את עצמו כ"פלסטיני תושב מדינת ישראל") כחלק מאיתנו, אבל לפנות מתנחלים מהחלק "שלהם". ולחכות כמה עשרות שנים עד שהמשקל הדמוגרפי ערבי יגיע לשוויון עם הישראלים. טוב שניצלנו מזה בינתיים. אבל אם לא נפעל בכיוון הנכון, הצעת החלוקה הישנה ההיא עלולה לאיים עלינו מחדש.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד